הקדמה

 

דוחות על מדינות שונות בדבר נוהגי זכויות אדם – 2005

הוצא לאור על-ידי הלשכה לדמוקרטיה, זכויות אדם ועבודה

8 במארס 2006

 

כל איש ואשה שואפים וראויים לחיות בכבוד ובחרות. כדברי הנשיא בוש: "קידום החרות הוא הסיפור הגדול ביותר של תקופתנו." קידום זכויות אדם ודמוקרטיה הוא תופעה כלל-עולמית וקיים דיון גלובאלי הולך וגדל אודות דמוקרטיה והערכים האוניברסליים המוגנים ע"י שלטון דמוקרטי.

 

הדרישה ההולכת וגוברת לשלטון דמוקרטי משקפת את ההכרה כי האבטחה הטובה ביותר לזכויות אדם דמוקרטיה משגשגת עם מוסדות שלטון מייצגים ואחראיים, שוויון זכויות בפני החוק, חברה אזרחית איתנה, פלורליזם פוליטי ואמצעי תקשורת בלתי תלויים.

 

לארצות הברית ולמדינות החופשיות האחרות חובה להגן על זכויות האדם ולסייע בהפצת יתרונות הדמוקרטיה. עלינו לסייע למדינות לפתח את המוסדות הדמוקרטיים שיבטיחו כיבוד זכויות הפרט בטווח הארוך. עלינו לסייע לדמוקרטיות שבריריות לתת לאזרחיהן חיים טובים יותר. עלינו לדרוש דין וחשבון ממדינות כאשר הן נסוגות ממחוייבותן לזכויות אדם בינלאומיות ועלינו לעמוד תמיד לצד הגברים והנשים האמיצים ברחבי תבל, שחיים בפחד אך חולמים על חרות.

 

באמצעות הגנה וקידום זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים אנו שומרים אמונים לערכים היקרים ביותר לארצנו ומניחים את היסוד לשלום בר-קיימא. הגשמת הבטחת "הצהרת זכויות האדם האוניברסלית" של האומות המאוחדות וטיפוח דמוקרטיות נמרצות ברחבי העולם היא משימה לדורות, אך זוהי פעולה בדחיפות עליונה שאין לדחותה.

 

לנוכח דברים אלה, אני גאה להגיש את "דוחות על מדינות שונות בדבר נוהגי זכויות אדם ב-2005" לבית הנבחרים האמריקני.

 

קונדוליזה רייס

שרת החוץ

 

מבוא

דוחות על מדינות שונות בדבר נוהגי זכויות אדם – 2005

הוצא לאור בידי הלשכה לדמוקרטיה, זכויות אדם ועבודה

8 במארס 2006

 

דוחות אלו מתארים את התנהגותן של 196 מדינות במימוש מחוייבות בינלאומית לזכויות אדם. זכויות יסוד אלו, המשתקפות ב"הצהרת זכויות האדם האוניברסלית" של האומות המאוחדות, אומצו על-ידי אנשים מכל תרבות וצבע, כל רקע ואמונה, ומהווים את מה שהנשיא בוש מכנה "דרישות בלתי מתפשרות של כבוד האדם".

 

משרד החוץ פרסם את הדוחות השנתיים בדבר נוהגי זכויות אדם במדינות שונות בשנת 1977 בהתאם למנדט שקיבל מהקונגרס, ואלה הפכו רכיב חיוני במאמצי ארצות הברית לקידום כבוד לזכויות האדם ברחבי תבל. במשך כשלושה עשורים שימשו דוחות אלה כמסמך עיון ובסיס לשיתוף פעולה בין ממשלות, ארגונים ופרטים החותרים למנוע הפרה ולחזק את יכולתן של מדינות להגן על זכויות היסוד של כל תושביהן.

 

התמיכה הבינלאומית בזכויות האדם אינה בגדר ניסיון לכפות ערכים זרים על אזרי מדינות אחרות או להתערב בענייניהם הפנימיים. ההצהרה האוניברסלית קוראת "לכל אדם ולכל מרכיב בחברה... לקדם כבוד לזכויות וחירויות אלה ובאמצעים מתקדמים, לאומיים ובינלאומיים, להבטיח הכרה וכיבוד אוניברסליים ויעילים..."

 

הנשיא בוש ביטא את מחוייבות ארצות הברית לפעולה לצד דמוקרטיות אחרות וגברים ונשים בעלי רצון טוב ברחבי תבל להגשמת מטרה ארוכת טווח היסטורית: "הקץ לדיקטטורה בעולמנו."

 

ברור כי הפרות זכויות האדם ואי-צדק עשויים ואכן מתרחשים במדינות דמוקרטיות. אין מערכת ממשלתית חסרת פגמים. תנאי זכויות האדם בדמוקרטיות ברחבי העולם מגוונים מאוד והדבר משתקף בדוחות מהמדינות השונות שלהלן. בפרט, מערכות דמוקרטיות בעלות שורשים רדודים ומשאבים דלים עלולות להחטיא בהרבה את מחוייבותם העמוקה לאזרחיהן, כולל מחוייבות לזכויות אדם. המעבר לדמוקרטיה עלול להיות גועש ומפותל. שחיטות משתוללת עלולה לעכב את התפתחות הדמוקרטיה, לעוות את ההליכים המשפטיים ולהרוס את אמון הציבור. ובכל זאת, באופן כללי, מדינות בעלות מערכות דמוקרטיות מספקות הגנה הרבה יותר מקיפה מפני הפרת זכויות אדם מאשר מדינות שאינן דמוקרטיות.

 

מסעה של ארצות הברית עצמה לקראת חרות וצדק לכל היה ארוך וקשה, והוא עדיין לא הושלם. ובכל זאת, במשך הזמן זרועות השלטות העצמאיות, אמצעי התקשורת החופשיים, הפתיחות כלפי העולם ומעל לכל האומץ האזרחי של פטריוטים אמריקניים חסרי סבלנות עוזרים לנו לשמור אמונים לאידיאלים הבסיסיים שלנו ולמחוייבותנו הבינ"ל לזכויות אדם.

 

דוחות מדינה אלו מספקים בסיס עובדתי להערכת ההתקדמות בתחום זכויות האדם והאתגרים שעדיין נותרו. דוחות אלו סוקרים את התנהלות המדינות השונות בשנת 2005 ואינם משווים את התנהלות מדינה אחת לאחרת. בעוד כל דוח מדבר בעד עצמו, ניתן להגיע לאבחנות רוחביות. להלן שש מסקנות רחבות, הנתמכות בדוגמאות ממדינות מסויימות המצויינות להלן בהבלטה. הדוגמאות המובאות הן תיאוריות ואינן ממצות.

 

ראשית, מדינות בהן העוצמה מרוכזת בידי שליטים שאינם חבים דין וחשבון נוטות להיות המפרות השיטתיות ביותר של זכויות אדם בעולם. מדינות אלה נעות בין מערכות טוטליטריות סגורות המכפיפות את אזרחיהן לשלילה סיטונאית של זכויות היסוד שלהם ועד מערכות סמכותיות בהן יישום זכויות האדם מוגבלות ביותר.

 

ב-2005 נותרה הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה (צפון קוריאה או DPRK) אחת המדינות המבודדות ביותר בעולם. המשטר המדכא בשיטתיות המשיך לשלוט כמעט בכל תחומי החיים של אזרחיו השולל מהם את חופש הדיבור, הדת, העיתונות, ההתכנסות, ההתאגדות והתנועה, וכן את זכויות העובדים. בדצמבר 2005 הגביר המשטר את בידודו על ידי קריאה לצמצום ממשי בנוכחות ארגונים בינלאומיים שאינם ממשלתיים (NGO) במדינה.

 

בבורמה, בה שולטת חונטה על פי דיקטט, הבטחות לרפורמה דמוקרטית וכבוד לזכויות האדם ממשיכות לשמש כחזות לברוטליות ודיכוי. עבודות כפייה, סחר בבני אדם, שימוש בילדים כחיילים ואפליה על רקע דתי ממשיכים להוות מקור לדאגה חמורה. ההתעללויות המתמשכות של הצבא כוללות שימוש שיטתי באונס, עינויים, הוצאה להורג וטרנספר בכפייה של אזרחים ממיעוטים אתניים. המשטר שמר על שליטה באגרוף ברזל הודות למעקב, הטרדה ומאסר של פעילים פוליטיים, כולל כלת פרס נובל, מנהיגת האופוזיציה אאונג סאן סו צ'י, שנותרה במעצר בית ללא משפט.

 

בשנת 2005 מצבה העגום של משלת אירן בתחום זכויות האדם והדמוקרטיה החמיר עוד יותר. בבחירות לנשיאות שהתקיימו ביוני, מעט יותר מאלף מועמדים רשומים – כולל כל המועמדים ממין נקבה – נמחקו באופן שרירותי מההתמודדות בידי מועצת ההנהגה של המדינה. הנשיא הקיצוני שזה עתה נבחר הכחיש את השואה וקרא לחיסול מדינת ישראל. אנשי הדת השליטים והנשיא דאגו להידרדרות בתנאי המאסר של מאות אסירים מדיניים, החמרת ההגבלות על חופש העיתונות, והמשך הצמצום בחירויות חברתיות ופוליטיות. הפרות חמורות כגון הוצאות מזורזות להורג, הפרות חמורות של חופש דת, אפלייה על רקע אתני ודתי, היעלמויות, כנופיות של קיצוניים ושימוש בעינויים והשפלות אחרות נמשכו.

 

בזימבבווה המשיכה הממשלה במתקפה מתמדת על כבוד האדם וחירויות יסוד, תוך הידוק אחיזתה על החברה האזרחית, ארגוני זכויות האדם שאינם ממשלתיים (NGO) ועיוות הבחירות לפרלמנט שהתקיימו בחודש מרץ. חברי האופוזיציה היו נתונים להתעללות, כולל עינויים ואונס. תיקונים חדשים לחוקה אפשרו לממשלה להגביל את היציאה מהמדינה, העבירו את לידי המדינה את הבעלות על כל האדמות שהוקצו מחדש בתוכנית רכש הקרקעות וביטלו את הזכות לערער בפני בית המשפט על רכש הקרקעות. "מבצע השבת הסדר" של הממשלה, שנועדה להרוס בתים ועסקים בלתי חוקיים לכאורה, העתיקה והרסה את פרנסתם של למעלה מ-700 אלף בני אדם והכבידה עוד יותר על כלכלתה  החלשה והמדוכאת של המדינה.

 

המשטר בקובה המשיך לשלוט בכל תחומי החיים באמצעות המפלגה הקומוניסטית וארגונים המוניים בשליטת המדינה. המשטר דיכא קריאות לרפורמות דמוקרטיות, כגון "פרוייקט ורלה ", שהציע משאל-עם ארצי. הרשויות עצרו, עכבו, קנסו ואיימו על פעילי ורלה . המדינה החזיקה לפחות 333 אסירים ועצירים פוליטיים.

 

מצב זכויות האדם בסין נותר גרוע, והממשלה המשיכה לבצע הפרות חמורות. אנשים שהתנגדו בפומבי למדיניות ודעות ממשלת סין או הפגינו נגד סמכות הממשלה סבלו מהטרדות, מעצרים ומאסרים בידי הממשלה ורשויות הביטחון. הפרת הסדר הציבורי והפגנות שקראו לתיקון עוולות גברו מאוד וכמה מקרים דוכאו ביד קשה. אמצעים חשובים להגברת סמכות בתי המשפט וצמצום כוחם השרירותי של המשטרה וכוחות הביטחון הגיעו למבוי סתום. הגבלות על אמצעי התקשורת והאינטרנט נמשכו. דיכוי קבוצות מיעוטים נמשך בלי הפרעה, בפרט בני אויגור וטיבט. תקנות חדשות בענייני דת אומצו והרחיבו את ההגנה המשפטית למקצת הפעילויות של קבוצות דתיות רשומות, אך דיכוי קבוצות דתיות בלתי רשומות נמשך, וכך גם דיכוי התנועה הרוחנית "פאלון גונג".

 

בבלורוס המשיך הנשיא לוקשנקו ליטול לעצמו ולמשטרו הדיקטטורי את כל הסמכויות. פעילים פרו-דמוקרטיים, כולל פוליטיקאים מהאופוזיציה, מנהיגי איגודי העובדים העצמאיים, סטודנטים ועורכי עיתונים, נעצרו, נקנסו ונאסרו על שביקרו את לוקשנקו ומשטרו. ממשלתו עשתה שימוש גובר בביקורות מס ודרישות רישוי חדשות לסיבוך או שלילה מארגונים בלתי ממשלתיים (NGO), אמצעי תקשורת בלתי תלויים, מפלגות פוליטיות וארגוני מיעוטים ודת את היכולת לפעול בצורה חוקית.

 

שנית, קיים קשר הדוק בין זכויות האדם לדמוקרטיה ושתיהן חיוניות ליציבות וביטחון לטווח הארוך. מדינות דמוקרטיות חופשיות שמכבדות את זכויות אזרחיהן עוזרות להניח את היסודות לשלום בר-קיימא. בניגוד לכך, מדינות שמפרות את זכויות האדם של תושביהן בחומרה ובשיטתיות עלולות להוות איום על מדינות שכנות ועל הקהילה הבינלאומית.

 

בורמה היא מקרה שכזה. רק על ידי שיבתה של בורמה לנתיב הדמוקרטי שממנו סרה, יוכלו זכויות היסוד של העם הבורמזי להתממש. החונטה ממשיכה לסרב להכיר בתוצאות הבחירות ההיסטוריות החופשיות וההוגנות לבית הנבחרים ב-1990. השלטון האכזרי וההרסני של המשטר גרם לבני העם הבורמזי סבל רב ויצר או החמיר מגוון רעות חולות עבור שכנותיה, החל בזרם פליטים, דרך הפצת מחלות מדבקות וכלה בסחר בסמים ובבני אדם. ב-16 בדצמבר, קיימה מועצת הביטחון של האו"ם דיון היסטורי אודות המצב בבורמה.

 

הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה היא דוגמה נוספת. עם חלוקת חצי-האי הקוריאני, היו צפון קוריאה (DPRK) ודרום קוריאה (ROK) באותו מצב כלכלי בערך, ושתיהן היו כפופות לשלטון סמכותי. חרות מדינית וכלכלית יצרה את ההבדל בין שתי המדינות. היום, הצפון קוריאנים נטולים מרבית מחירויות היסוד ואילו המשטר הסמכותי יצר עשרות אלפי פליטים. הממשלה הרוויחה "מטבע קשה" הודות לפעולות בלתי חוקיות, כולל סחר בסמים, זיוף מטבע וסחורות כגון סיגריות, והברחה. פיונגיאנג לא התייחסה לקריאות הנשנות וחוזרות של הקהילה הבינלאומית לפרק את תוכניות הגרעין שלה.

 

ממשלת אירן ממשיכה להתעלם משאיפת העם האירני לממשל אחראי, הנותן דין וחשבון על מעשיו, וממשיכה במדיניות המסוכנת של פיתוח יכולות נשק גרעיני, תמיכה בארגוני טרור, ותמיכה – כולל בכמה נאומים פומביים של נשיאה החדשה – בחיסול מדינה החברה באו"ם. שלילת זכויות אדם בסיסיות מהעם האירני, התערבות בעיראק, תמיכה בחיזבללה, חמאס וארגוני טרור אחרים וסירוב לדון בנושאים אלו בצורה בונה, בודדו אותה עוד יותר מהעולם.

 

בדומה לכך, ממשלת סוריה דחתה קריאות בינלאומיות לכבד את חירויות היסוד של עמה ולהפסיק את התערבותה בענייני שכנותיה. סוריה המשיכה לתמוך בחזבללה, חמאס, וקבוצות סירוב פלסטיניות אחרות ולא שיתפה פעולה בצורה מלאה עם ועדת החקירה הבלתי תלויה הבינלאומית מטעם האו"ם לגבי רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר אל חרירי בביירות. דוחות ראש ועדת החקירה סיכמו כי קיימות הוכחות למעורבות של רשויות סוריה והבהירו כי פקידים סוריים, למרות שהעמידו פני משתפי פעולה, הטעו את החוקרים במכוון.

 

לעומת זאת, בבלקנים חל שיפור ניכר בזכויות האדם, דמוקרטיה ושלטון החוק בשנים האחרונות והוא הוביל להגברת היציבות והביטחון באזור. יותר ויותר ממשלות דמוקרטיות נבחרו, יותר פושעי מלחמה עומדים למשפט, מספר ניכר של עקורים שבו לבתיהם, הבחירות הולכות ועומדות בתקן הבינלאומי והשכנים מעמיקים את שיתוף הפעולה שלהם בפתרון בעיות אזוריות בעקבות הסכסוך. רבות ממדינות יוגוסלביה לשעבר התקדמו בהבאת אנשים המואשמים בפשעי מלחמה לדין בבתי משפט מקומיים, דבר חשוב לפיוס לאומי ויציבות אזורית. ואולם, בסוף 2005 שניים מהחשודים העיקריים בפשעי מלחמה, רדובן קרדזיץ' ורטקו מלדיץ', נותרו חופשיים.

 

שלישית, מקצת מהפרות זכויות האדם החמורות ביותר בוצעו בידי ממשלות בהקשר  למאבקים מזויינים פנימיים ו/או בין-ארציים. ניסיונה של ממשלת סודאן לדכא מרד מינורי של מורדים אפריקנים בדרופור ב-2003 על ידי חימוש מיליציות "ג'נג'וויד" ומתן אפשרות לבזוז את האזור הוביל למאבק אכזרי. בספטמבר 2004 קבע משרד החוץ האמריקני כי רצח עם התרחש בדרפור. הדבר נמשך ב-2005. עד סוף 2005, נספו לפחות 70 אלף אזרחים, כמעט 2 מיליון נעקרו עקב הקרבות, ולמעלה מ-200 אלף פליטים נמלטו לצ'אד השכנה. השימוש בעינויים היה רב ושיטתי בדרפור, וכך גם אלימות נגד נשים, כולל אונס, ששימש ככלי נשק. דווח על נשים שהוצעדו אל המדבר ועקבותיהן לא נודעו. הסכם השלום המקיף שנחתם בידי ממשלת סודאן והתנועה העממית לשחרור סודאן סלל את הדרך לאימוץ חוקה ביולי והקמת ממשלת איחוד לאומי שתשרת עד לבחירות ב-2009. האיחוד האפריקני פרס שבעת אלפים חיילים בדרפור ונוכחותם סייעה להגביל את האלימות, אם כי לא לחלוטין. בסוף 2005 נמשכו מתקפות ג'נג'וויד על אזרחים בתמיכת הממשלה.

 

עברה העגום של נפאל בתחום זכויות האדם החמיר עוד יותר. הממשלה המשיכה לבצע הפרות חמורות רבות, הן במהלך והן לאחר מצב החירום בין פברואר לאפריל, שבו הושעו כל זכויות האדם הבסיסיות למעט "הביאס קורפוס". במקרים רבים, הממשלה התעלמה מצווי "הביאס קורפוס" שנתן בית המשפט העליון ועצרה מחדש מנהיגי סטודנטים ומפלגות פוליטיות. המורדים המאואיסטים אף הם המשיכו במסע העינויים, ההרג, פיצוצים, גיוס ילדים, חטיפות, איומים וסגירת בתי ספר ועסקים.

 

המשבר הפוליטי בחוף השנהב שהמשיך לפלג את המדינה, הוביל להתעללויות נוספות במשך 2005, כולל אונס, עינויים והוצאה להורג בלתי חוקית בידי הממשלה וכוחות הביטחון המורדים. הדיווחים על גיוס ילדים לכוחות המורדים התמעטו, ורבים שוחררו. אלימות ואיום באלימות נגד האופוזיציה הפוליטית נמשכו. למרות מאמצים מתמשכים מטעם הקהילה הבינלאומית והאיחוד האפריקני, התהליך המדיני של הקמת ממשלה המבוססת על חלוקת סמכויות הגיע למבוי סתום. בסוף ספטמבר, נעשה מעט להכנת הבחירות שיועדו ל-30 באוקטובר ופירוק קבוצת המורדים "הכוח החדש" טרם החל. ב-6 באוקטובר החליט האיחוד האפריקני להאריך בשנה את כהונתו של הנשיא לורן גבגבו.

 

בצ'צ'ניה ובמקומות אחרים באזור צפון הקווקז שברוסיה, עסקו הכוחות הפדרליים וכוחות צ'צ'נים פרו-רוסיים בהפרות כולל עינויים, הוצאות מזורזות להורג, היעלמויות ומעצרי שווא. מיליציות צ'צ'ניות פרו-רוסיות פעלו לכאורה בלי קשר למבנה הפיקוד הרוסי מדי פעם, ולא נראה שהרשויות הפדרליות עשו מאמץ כלשהו לרסן אותם או לדרוש מהם דין וחשבון על ההפרות הקשות. כוחות אנטי-ממשלתיים אף הם המשיכו לבצע פיגועים חבלניים והפרות חמורות של זכויות האדם בצפון הקווקז. בשנת 2005 התפשטו האלימות וההתעללויות ברחבי האזור ונוצר אקלים כולל של חוסר שלטון חוק ושחיתות.

 

אזור האגמים הגדולים שבמרכז אפריקה, הכולל את הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC), רואנדה, בורונדי ואוגנדה, סבל ממלחמת אזרחים, אלימות בין-עדתית נרחבת והפרות חמורות של זכויות האדם הקשורות בסכסוכים הללו במשך למעלה מעשור. ואולם, בסך הכלל האלימות ב-2005 הצטמצמה ומצב זכויות האדם השתפר שיפור ניכר, ועודד עשרות אלפי עקורים, בפרט מבורונדי, לשוב לבתיהם. בורונדי השלימה תהליך מעבר בן ארבע שנים וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו התרחשה התקדמות היסטורית לקראת בחירות. ממשלות אזור האגמים הגדולים התקדמו מאוד בשחרור אלפי ילדים-חיילים מצבאותיהם ומקבוצות מורדים שונות. בו בזמן, קבוצות חמושות שונות שמושבן במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו המשיכו לפגוע ביציבות האזור כאשר התחרו זו בזו על משאבים אסטרטגיים וטבעיים, למרות מבצעי צבא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בתמיכת האו"ם לפרק את הקבוצות החמושות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אלפי מורדים מרואנדה, אוגנדה ובורונדי, כולל מורדים מרואנדה שהובילו את רצח העם שם ב-1994, המשיכו להתנגד לממשלות המדינות השונות, לתקוף אזרחים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ולבצע הפרות חמורות רבות, בפרט נגד נשים וילדים. ממשלות רואנדה ואוגנדה המשיכו לכאורה להעביר נשק בלתי חוקי לקבוצות חמושות שפועלות במזרח קונגו ומבצעות שם הפרות של זכויות אדם.

 

בקולומביה נמשכו הפרות זכויות אדם הקשורות בסכסוך המזויין הפנימי המתקיים מזה 41 שנה. ואולם, המתקפה הצבאית המרוכזת של הממשלה נגד קבוצות מזויינות בלתי חוקיות והמשך פירוק הקבוצות הצבאיות-למחצה הובילו לצמצום ההרג והחטיפות. קולומביה גם החלה בתהליך ארבע-שנתי למימוש נוהל דין פלילי חדש בעל אופי יריבותי דו-צדדי. ואולם, חוסר ענישה נותרה בגדר מכשלה ממשית, בפרט במקרים של נושאי תפקיד רשמיים המואשמים בביצוע הפרות זכויות אדם בעבר וכן אנשי צבא מסויימים ששיתפו פעולה עם קבוצות חמושות.

 

רביעית, במקום בו החברה האזרחית ואמצעי התקשורת הבלתי תלויים נתונים במצור, קיימת חתירה תחת חופש הביטוי, ההתאגדות וההתאספות הבסיסיים. חברה אזרחית חזקה ואמצעי תקשורת בלתי תלויים עוזרים ליצור תנאים שבהם יכולות זכויות האדם לשגשג על יד הגברת המודעות הציבורית לזכויות, חשיפת הפרות, עידוד הרפורמות ודרישת דין וחשבון מהממשלות.

 

על ממשלות להגן – לא להפר – על מימוש שליו של חירויות יסוד בידי אמצעי התקשורת והחברה האזרחית גם אם אינם מסכימים לדעותיהם ומעשיהם. מגבלות חוקיות על מימוש חירויות אלו מוצדקות רק במידה שהן תואמות את מחוייבויות המדינה לזכויות האזרח ואינן בגדר אמתלה בלבד להגבלת זכויות אלו.

 

כאשר מדינות מנצלות את החוק כנשק פוליטי או כלי לדיכוי החברה האזרחית וכלי התקשורת, הן שולטות באמצעות החוק במקום לתמוך בשלטון החוק. שלטון החוק פועל כבקרה על עוצמת המדינה, כלומר; זוהי מערכת המיועדת להגן על זכויות האדם של הפרט מפני עוצמתה של המדינה. בניגוד לכך, שלטון באמצעות החוק עלול להפוך לניצול לרעה של כוח, כלומר; מניפולציה של החוק ומערכת המשפט לשמירת כוחם של השליטים על הנשלטים.

 

בשנת 2005, מספר מעורר דאגה של מדינות ברחבי העולם חוקקו או הפעילו חוקים בצורה סלקטיבית נגד אמצעי התקשורת וארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים (NGO). לדוגמה:

 

ממשלת קמבודיה ניצלה את הדיבה הפליליים הקיימים להפחדה, מעצר והגשת תביעות נגד מבקרים וחברי אופוזיציה במהלך השנה.

 

סין הגבירה את המגבלות על התקשורת והאינטרנט, דבר שהוביל לשני מעצרים ככל הידוע.

 

ממשלת זימבבווה עצרה בני אדם שביקרו את הנשיא מוגאבה, הטרידה ועצרה עיתונאים באופן שרירותי, סגרה עיתון בלתי תלוי, פיזרה הפגנות בכוח ועצרה ואסרה מנהיגי אופוזיציה ואת תומכיהם.

 

חוקים חדשים בוונצואלה בדבר לשון הרע, דיבה ותוכן של אמצעי תקשורת משודרים, בנוסף להטרדה על רקע חוקי והפחדה פיזית, הובילו למגבלות על חופש העיתונות ואקלים של צנזורה עצמית. נמשכו דיווחים אודות נציגי ממשלה ותומכיהם שהפחידו ואיימו על חברי האופוזיציה הפוליטית, מספר ארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים (NGO) וקבוצות אזרחיות אחרות. מספר ארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים (NGO) טענו כי הממשלה ניצלה את מערכת המשפט להגבלת האופוזיציה הפוליטית.

 

בבלרוס, הגבירה ממשלת לוקשנקו את דיכוי קבוצות המתנגדות לה והטילה מגבלות חדשות על החברה האזרחית. היא ביצעה מעצרים ממניעים פוליטיים, סגרה מספר עיתונים בלתי תלויים, הפריעה לפעילות עיתונים אחרים, והטרידה ארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים (NGO).

 

ברוסיה נערכו פשיטות על משרדי ארגונים בלתי ממשלתיים (NGO), בעיות רישום, הפחדת מנהיגי ארגונים בלתי ממשלתיים (NGO) ועובדיהם, בנוסף לבעיות במתן ויזה לעובדי ארגונים בלתי ממשלתיים (NGO) זרים השפיעו לרעה, כמו גם אימוץ חוק חדש בפרלמנט להגבלת ארגונים בלתי ממשלתיים (NGO). הקרמלין גם פעל להגבלת הביקורת במדיה. הממשלה צמצמה את מגוון אמצעי התקשורת המשודרים -  בפרט הטלוויזיה - מקור החדשות העיקרי למרבית הרוסים. לקראת סוף 2005, הממשלה או ארגונים שתומכים בה השתלטו על כל תחנות הטלוויזיה הארציות הבלתי תלויות.

 

חמישית, בחירות דמוקרטיות כשלעצמן אינן מבטיחות כיבוד זכויות אדם, אך הן יכולות להעלות את המדינה על הנתיב לרפורמה וליצור קרקע למיסוד הגנות על זכויות האדם. ואולם, בחירות דמוקרטיות מהוות אבן ציון בדרך הארוכה לקראת דמוקרטיזציה. הן חיוניות ליצירת ממשלות אחראיות ומוסדות ממשלתיים הכפופים לשלטון החוק ומתייחסים לצורכי האזרחים.

 

בעיראק הייתה 2005 שנה של התקדמות רבתי בדמוקרטיה, זכויות דמוקרטיות וחרות. חלה צמיחה מתמדת בארגונים שונים בחברה האזרחית המקדמים את זכויות האדם. הבחירות לבית המחוקקים ב-30 בינואר ציינו צעד ענקי קדימה לקרת גיבוש מוסדות ממשלתיים שיגנו על זכויות וחירויות האדם במדינה שתולדותיה רצופים כמה מהפרות זכויות האדם הקשות ביותר בעבר הלא רחוק. במשאל עם שנערך ב-15 באוקטובר ובבחירות של 15 בדצמבר אימצו הבוחרים העיראקיים חוקה קבועה ובחרו את חברי בית המחוקקים החדש שלהם, מועצת הנציגים, ובכך גיבשו את המוסדות הדמוקרטיים המסוגלים לספק מסגרת לעתיד דמוקרטי. למרות שהבחירות ההיסטוריות ומוסדות השלטון הדמוקרטי החדשים סיפקו מבנה להתקדמות של ממש, נותרו חיי היומיום והאריג החברתי תחת עומס משמעותי עקב האלימות הרבה הנגרמת בעיקר ע"י גורמים מתנגדים ומחבלים. בנוסף לכך, רכיבים של מיליציות וכוחות הביטחון נהגו לפעול לעיתים קרובות ללא תלות בסמכות הממשלה. ובכל זאת, הממשלה קבעה נתיב חוקי ואלקטורלי המבוסס על כיבוד זכויות פוליטיות ודבקה בו.

 

למרות שזכויות האדם הבסיסיות נשללו מהם במשך שנים, ב-2005 המשיכו האפגנים להפגין את אומץ ליבם ומחוייבותם לעתיד של חרות וכבוד לזכויות האדם. ב-18 בספטמבר נערכו הבחירות לפרלמנט הראשונות מזה כמעט שלושה עשורים. נשים השתתפו בהתלהבות בבחירות, שכללו 582 מועמדות לתפקיד. ששים-ושמונה נשים נבחרו לבית התחתון במושבים ששוריינו לנשים על פי חוקת 2004. שבע-עשרה מתוך 68 הנשים היו נבחרות בזכות עצמן גם בלי ההקצאה. בבית העליון, 17 מ-34 המושבים במינוי הנשיא שוריינו לנשים, מועצות הפרובינציות בחרו 5 נשים נוספות ובסך הכל 22 נשים. הבחירות לפרלמנט ב-18 בספטמבר נערכו על רקע של ממשלה שממשיכה להיאבק להגדלת סמכותה על מרכזים בפרובינציות עקב חוסר ביטחון והתנגדות אלימה נמשכת באזורים מסוימים.

 

באוקראינה ניכרו שיפורים ממשיים במימוש זכויות האדם בעקבות המהפכה הכתומה, שהובילה לבחירת ממשלה חדשה המשקפת את רצון העם. ב-2005 נדרשו קציני משטרה לתת את הדין על מעשיהם ואמצעי התקשורת הגבירו את עצמאותם. ההתערבות בחופש ההתכנסות נפסקו ברובם ומרבית המגבלות על חופש ההתאגדות הוסרו. מגוון רחב של ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים פעלו בדרך כלל בלי הטרדה מהשלטונות.

 

אינדונזיה, המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, התקדמה באופן ממשי ממשי בחיזוק מבנה המערכת הדמוקרטית שלה. באמצעות סדרת מערכות בחירות מקומיות היסטוריות, הצליחו האינדונזים לבחור לראשונה ישירות מנהיגים ברמת העיר, אזור והמחוז. מצב זכויות האדם השתפר, למרות שנותרו בעיות ממשיות, ונמשכו ההפרות החמורות. התפתחות חשובה הייתה חתימת הסכם השלום ב-15 באוגוסט עם "תנועת אצ'ה החופשית", שסיימה עשרות שנות מאבק מזויין. הממשלה גם חנכה את מועצת העם בפפואה ונקטה צעדים נוספים לקראת החלת חוק האוטונומיה המיוחד בפפואה  משנת 2001.

 

בלבנון חלה התקדמות של ממש לסיום הכיבוש הצבאי הסורי בן 29 השנים והשבת הריבונות תחת פרלמנט שנבחר בבחירות דמוקרטיות. ואולם, המשך השפעתה של סוריה נותר בגדר בעיה.

 

ליבריה נכנסה לזירה הדמוקרטית הבינלאומית ולקחה צעד דרמטי שהרחיק אותה מעברה האלים לקראת עתיד חופשי ודמוקרטי. ב-23 בנובמבר, הוכרזה אלן ג'ונסון סירליף כמנצחת הבחירות הרב-מפלגתיות לנשיאות, והפכה לראש המדינה הנבחר הראשון באפריקה ממין נקבה בציינה אבן דרך במעבר של מדינתה ממלחמת אזרחים לדמוקרטיה. ממשלת המעבר בדרך כלל כיבדה את זכויות אזרחיה וחוקקה חוקים לחיזוק זכויות האדם. ואולם, התעללות מצד המשטרה, שחיתות של נושאי משרה רשמיים ובעיות אחרות נמשכו והוחמרו עקב מורשת 14 שנות מלחמת האזרחים, כולל תשתית פגועה ביותר ועוני ואבטלה בהיקף גדול.

 

ששית, התקדמות ברפורמות דמוקרטיות וזכויות האדם אינה לינארית ואינה מובטחת. במדינות מסויימות עדיין ישנם מוסדות שלטון דמוקרטי חלשים והן ממשיכות להיאבק, אחרות טרם התחייבו עד תום לתהליך הדמוקרטי. צעדים בכיוון החיובי עלולים לסבול מחוסר עקביות. יתכנו עיקובים משמעותיים. ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי לא תמיד מנהיגות שלטון שלטון דמוקרטי לאחר נטילת השלטון לידיהן.

 

ב-2005 מדינות רבות שהביעו מחוייבות לרפורמות דמוקרטיות הפגינו התקדמות מעורבת, ואחרות נסוגו.

 

מצב זכויות האדם ברפובליקה הקירגיזית השתפר בהתמדה בעקבות חילופי המנהיגות בין מארס ליולי, למרות שבעיות אחרות נותרו בעינן. הנישא אקייב נמלט מהמדינה לאחר שמפגינים מהאופוזיציה השתלטו על בניין הממשל המרכזי בעיר הבירה כמחאה על הבחירות הפגומות. הבחירות לנשיאות ביולי ולפרלמנט בנובמבר השתפרו בתחומים מסויימים לעומת בחירות קודמות. ואולם, הרפורמות בחוקה הגיעו למבוי סתום והשחיתות עדיין נותרה בגדר בעיה חמורה.

 

באקוודור סילק הקונגרס באפריל את הנשיא לוצ'יו גוטיירז – שנבחר באופן דמוקרטי - בעקבות הפגנות נרחבות ואיבוד התמיכה הפומבית מטעם מפקדי הצבא והמשטרה. סגן הנשיא אלפרדו פלצ'יו ירש את גוטיירז והבחירות נקבעו ל-2006.

 

למרות שממשלת המעבר ברפובליקה הדמוקרטית של קוגנו דחתה את הבחירות הכלליות ל-2006, המדינה ערכה את משאל העם הדמוקרטי הראשון מזה 40 שנה. הבוחרים אישרו ברוב משמעותי את החוקה החדשה במשאל לאומי שהיה ברובו חופשי והוגן, למרות אי-סדרים מסויימים.

 

ביוני אישור הפרלמנט של אוגנדה תיקון שנוי במחלוקת לביטול מגבלת הקדנציה הנשיאותית, ואפשר לנשיא מוסבני לרוץ לתקופה שלישית בתפקיד. ואולם, האזרחים הצביעו במשאל עם לאומי לאמץ מערכת שלטון רב-מפלגתית והפרלמנט תיקן את חוקי הבחירות כך שיכללו השתתפות מפלגות אופוזיציה בבחירות ובשלטון.

 

ממשלת מצרים תיקנה את החוקה ואפשרה את הבחירות הנשיאותיות הרב-מפלגתיות הראשונות בספטמבר. עשר מפלגות הציגו מועמדים ותקופת מסע הבחירות ניכרה בוויכוח ציבורי נמרץ ומודעות והשתתפות פוליטית מוגברת. ואולם, אחוז הבוחרים היה נמוך ונשמעו דיווחים אמינים על רמאויות רבות במהלך ההצבעה. השני במרוץ לנשיאות, איימן נור, לאחר שהחסינות הפרלמנטרית שלו הוסרה בינואר, נשלח בדצמבר לחמש שנות מאסר באשמת זיוף בסיום משפט שארך ששה חודשים ולא עמד באמות מידה בינלאומיות בסיסיות. בבחירות לפרלמנט בנובמבר ובדצמבר הושגו הישגים ניכרים בידי מועמדים המשוייכים לתנועת האחים המוסלמים האסורה עפ"י חוק. בחירות אלו נפגמו עקב שימוש מופרז בכוח בידי כוחות הביטחון, השתתפות נמוכה וזיוף קולות. הממשלה סירבה לאפשר למשקיפים בינלאומיים להשתתף בבחירות הנשיאותיות או הפרלמנטריות. המועצה הלאומית לזכויות האדם, שנוסדה בידי הפרלמנט המצרי, פרסמה את הדוח השנתי הראשון שלה, שתיאר בצורה גלוייה את ההפרות מצד הממשלה.

 

במהלך הבחירות לפרלמנט האתיופי במאי, ציינו משקיפים בינלאומיים מספר רב של אי-סדרים והפחדה של בוחרים. עשרות מפגינים שהפגינו נגד הבחירות נהרגו ע"י כוחות הביטחון. השלטונות עצרו, היכו והרגו חברי אופוזיציה, עובדי ארגונים בינלאומיים בלתי ממשלתיים, בני מיעוטים ועיתונאים.

 

הבחירות לפרלמנט של אזרבייג'אן שנערכו בנובמבר, למרות שחל שיפור בתחומים מסויימים, לא עמדו בכמה דרישות בינלאומיות. היו דיווחים אמינים רבים על כך שפקידים מקומיים התערבו בתעמולת הבחירות וניצלו לרעה את משאבי המדינה, על הגבלת חופש ההתכנסות, שימוש מופרז בכוח המשטרה לפיזור הפגנות, וזיופים ואי-סדרים קשים בספירת הקולות ועריכתם. עד כה, לא הצליחו פעולות נוספות שננקטו בהליך הבירור שלאחר הבחירות בכל הבעיות של תהליך הבחירה.

 

בקזחסטן ניכר שיפור בתקופת קדם-הבחירות לקראת הבחירות לנשיאות בדצמבר, אך בסך הכל המדינה לא עמדה באמות המידה הבינלאומיות לבחירות חופשיות והוגנות. "הארגון לביטחון ושיתוף פעולה" הפועל במסדרת "המשרד למוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם" האירופי ציין מגבלות חמורות על חופש הדיבור הפוליטי שמנע סוגים מסויימים של ביקורת על הנשיא, העניק גישה לא שוויונית לאמצעי התקשורת למועמדי האופוזיציה ומועמדים בלתי תלויים, ופיזור אלים של אירועי מסע הבחירות של האופוזיציה. חוקים שנחקקו במהלך 2005, בפרט החוק נגד קיצוניים, תיקונים לביטחון המדינה ותיקונים לחוק הבחירות, פגעו בהגנה החוקית על זכויות האדם והרחיבו את כוחות הזרוע המבצעת לפקח ולשלוט בחברה האזרחית ובאמצעי התקשורת. אך בית דין חוקתי שלל חוק המגביל פעולת ארגונים בלתי ממשלתיים.

 

מצב זכויות האדם באוזבקיסטן, שכבר היה גרוע, החמיר באופן משמעותי ב-2005. מרד אלים בעיר אנדיג'ון במאי הוביל לשימוש בלתי סביר בכוח בידי השלטונות ולגל פעולות ממשלתיות מדכאות שנמשכו לאורך כל השנה. המרד החל לאחר סדרת הפגנות שקטות יומיות בתמיכה באנשי עסקים שהועמדו לדין בין פברואר למאי באשמה של קיצוניות איסלמית. בלילה שבין 12 ל-13 במאי, אלמונים נטלו כלי נשק מתחנת משטרה, תקפו את בית הסוהר העירוני שבו הוחזקו הנאשמים, הרגו מספר סוהרים ושחררו מאות אסירים כולל הנאשמים. לאחר מכן הם תפסו את בניין המנהלה האזורית והחזיקו בני ערובה. ב-13 במאי, על פי דיווחי עדי ראייה, ירו כוחות הממשלה ללא אבחנה אל תוך המון שכלל אזרחים בלתי חמושים, וגרמו למותם של מאות. לאחר מכן, הממשלה הטרידה, הכתה ואסרה עשרות פעילי זכויות אדם, עיתונאים ואנשים אחרים שהשמיעו קולם נגד האירועים ורבים נשלחו לכלא במשפטים שלא עמדו באמות מידה בינלאומיות. הממשלה אילצה ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים רבים להיסגר והטילה הגבלות חמורות על הארגונים הבלתי ממשלתיים שהמשיכו לפעול.

 

ברוסיה נמשכו המאמצים לריכוז הכוח בקרמלין ולהכוונת הדמוקרטיה מלמעלה למטה. לצורך כך, ביטל הקרמלין את הבחירות הישירות למושלים לטובת מינויים נשיאותיים באישור המחוקקים. בהקשר הרוסי הנוכחי, בו האיזונים והבקרות הינם חלשים – במקרה הטוב -  שיטה זו מגבילה את אחריות הממשל כלפי הבוחר תוך כדי צבירת עצומה גדלה והולכת בזרוע המבצעת. תיקונים לחוקי הבחירות והמפלגות שנועדו לכאורה לחזק את המפלגות הארציות בטווח הארוך, עלולים בעצם לצמצם את יכולתן של מפלגות אופוזיציה להתמודד בבחירות. מגמה זו, לצד המשך המגבלות על התקשורת, פרלמנט צייתן, שחיתות וסלקטיביות באכיפת החוק, לחצים פוליטיים על בתי המשפט והטרדת ארגוני זכויות אדם גרמו לשחיקה באחריות ומתן הדין של מנהיגי המדינה לעם.

 

למרות הצהרתו של הנשיא מושרף כי הוא מחוייב למעבר לדמוקרטיה ו"מודרניזציה מוארת" נותר מצב זכויות האדם בפקיסטן גרוע. נותרו מגבלות על חופש התנועה, ההבעה, ההתאגדות והדת. התקדמות הדמוקרטיזציה היתה מוגבלת. במהלך הבחירות לרשויות המקומיות ב-2005 גילו משקיפים בינלאומיים ומקומיים פגמים חמורים, כולל התערבות של מפלגות פוליטיות, שהשפיעו על תוצאת הבחירות בחלקים מסויימים במדינה. באפריל, המשטרה עצרה כ-10 אלפים פעילים של מפלגת העם הפקיסטנית לקראת הגעתם לעצרת מטעם בעלה של בנאזיר בהוטו, אסיף אל זרדרי. כוחות הביטחון ביצעו רציחות בלתי חוקיות, הפרו את ההליכים המשפטיים התקינים, ביצעו מעצרים שרירותיים והשתמשו בעינויים. השחיתות רווחה בממשל ובמשטרה והממשלה עשתה מאמץ דל להילחם בבעייה. אנשי כוחות הביטחון שביצעו הפרות של זכויות האדם נהנו בד"כ מחסינות משפטית בפועל.

 

למרות המציאות הקשה והמכשולים הגבוהים, קיימת דרישה גוברת בעולם לחרות אישית ומדינית רבה יותר ולהשרשת העקרונות הדמוקרטיים. לדוגמה, באזור המזרח התיכון הרחב וצפון אפריקה (BMENA), התחיל בשנים האחרונות ישנן פלורליזם פוליטי, בחירות תקדימיות , הגנות חדשות לנשים ומיעוטים, וקריאות פנימיות לשינוי שקט ודמוקרטי.

 

ב"פורום למען העתיד" שנערך במנאמה שבבחריין בנובמבר 2005, השתתפו 40 מנהיגים המייצגים ארגוני חברה אזרחית מ-16 מדינות במזרח התיכון ובאפריקה, לצד שרי החוץ של מדינות אלה. מנהיגי החברה האזרחית תיארו סדרת עקרונות והתמקדו במיוחד בשלטון החוק, שקיפות, זכויות אדם והעצמת הנשים. משלחות החברה האזרחית כללו נציגים של "דיאלוג לעזרת הדמוקרטיה" (DAD) שהציגו את תוצאות הדיונים והוויכוחים שנערכו במהלך השנה בין מנהיגי החברה האזרחית לבין אנשי ממשל אודות נושאים חיוניים של רפורמה בבחירות ופיתוח מפלגות פוליטיות לגיטימיות. הרשת ההולכת וגדלה של DAD כוללת מאות מנהיגי חברה אזרחית מאזור המזרח התיכון ואפריקה. על מנת לשפר את התמיכה במאמצי הרפורמה באזור, הוקמו בפורום "מכון העתיד" שיספק תמיכה ישירה לחברה האזרחית ו"קרן העתיד", שתתמוך בהשקעות באזור. הרמה והעומק של השתתפות החברה אזרחית בפורום העתיד היו היסטוריים וחיוביים וקבעו תקדים חשוב לדיאלוג ושותפות של ממש בין החברה האזרחית לבין הממשלות בנושאים של רפורמה פוליטית.

 

פורום העתיד הוא רק אחד ממנגנונים רבים שבאמצעותם תומכות ארצות הברית, מדינות אחרות מקבוצת ה-8 וממשלות באזור את השאיפה המקומית לרפורמה במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

 

הדרישה ההולכת וגוברת לזכויות אדם ודמוקרטיה בעולם המשתקפת בדוחות אלה אינה תוצאה של עבודה סתמית של חוקרים כלשהם או תזמור של ממשלות זרות. להיפך, הקריאה נובעת מהתשוקה האנושית העזה לחיות בכבוד ובחופש ומתוך העוז והדבקות האישיים של גברים ונשים בני כל הגילים ומכל החברות, המשרתים ומקריבים למען החרות.

 

ישראל והשטחים הכבושים

 

דוחות על נוהגי זכויות אדם במדינות שונות – 2005

פורסם בידי הלשכה לדמוקרטיה, זכויות אדם ועבודה

8 במארס 2006

 

(הדוח על השטחים הכבושים מצורף בסוף דוח זה.)

 

מדינת ישראל, עם אוכלוסייה המונה כ-6.9 מיליון (כולל כ-5 מיליון יהודים בתחומי ישראל), היא דמוקרטיה פרלמנטרית מרובת מפלגות. "חוקי יסוד" מפרטים את זכויות היסוד. הכנסת, בעלת בית אחד ובו 120 חברים, יכולה לפזר את הממשלה ולקבוע בחירות. הכנסת ה-16 (האחרונה) וראש הממשלה אריאל שרון נבחרו בבחירות דמוקרטיות ב-2003. בנובמבר שרון ביקש מהנשיא לפזר את הכנסת, הודיע שהוא פורש ממפלגת הליכוד והקים מפלגה חדשה, "קדימה". הנשיא קבע את מועד הבחירות ל-28 במארס 2006. ב-29 בדצמבר, עקב הצו הנשיאותי, פוזרה הכנסת.

 

מערכת המשפט בלתי תלויה ולעתים פוסקת נגד הזרוע המבצעת, כולל במקרים ביטחוניים מסויימים. למעט כמה מקרים של הפרה מצד אנשים בודדים, השלטונות האזרחיים שמרו על שליטה יעילה על כוחות הביטחון. (נספח לדוח זה סוקר את זכויות האדם בשטחים הכבושים. הדוח הזה מתייחס אך ורק לזכויות האדם במדינת ישראל עצמה.)

 

באוגוסט וספטמבר הסיגה ישראל את כל האזרחים והחיילים מכל 21 היישובים הישראליים ברצועת עזה ומ-4 יישובים בצפון הגדה המערבית מתוך למעלה מ-200 יישובים. הפלסטינים בשטחים אינם אזרחי המדינה ואינם נהנים מזכויות אזרח, גם אם הם מתגוררים בשטחים שנמצאים תחת סמכות ישראלית מלאה או נעצרו בישראל. כ-20 אלף אזרחים לא ישראליים ברמת הגולן כפופים לסמכות ולחוק הישראלי.

 

הממשלה מכבדת בדרך כלל את זכויות האדם של אזרחיה ואולם התגלעו בעיות בתחומים מסויימים, כולל:

*           הפרות קשות מטעם אנשים מסויימים בכוחות הביטחון נגד עצורים פלסטיניים

*           מתקפות מחבלים פלסטינים נגד אזרחים ישראלים וחיילי צה"ל

*           29 אזרחים וחייל צה"ל אחד נהרגו בתחומי מדינת ישראל כתוצאה מכך

*           תנאים גרועים במקצת מתקני המעצר והחקירה

*           יישום בלתי הולם של נוהלי המעצר הביטחוני (ראה נספח)

*           אפליה מוסדית, משפטית וחברתית כלפי תושבי המדינה הערבים

*           אפליה אישית ובענייני מעמד אזרחי כלפי יהודים לא אורתודוקסים

*           אלימות חברתית ואפלייה כלפי נשים

*           סחר והתעללות בנשים ובעובדים זרים

*           אפליה בפועל כלפי נכים

*           שחיתות ממשלתית

 

כיבוד זכויות האדם

 

סעיף 1: כיבוד שלמות האדם, כולל חופש מפני:

 

א.         נטילת חיים שרירותית ובלתי חוקית

 

אין דיווחים על הרג שרירותי או בלתי חוקי מטעם הממשלה או סוכניה.

 

ב-18 בספטמבר, סגרה מחלקת חקירת שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים את חקירתה בנוגע להריגת 13 בני אדם בידי המשטרה (12 ערבים ישראלים ופלסטיני 1) בהפגנות באוקטובר 2000 (ראה סעיף 2 ב') בלי להמליץ על הגשת כתבי אישום נגד השוטרים. עקב מחאות קהילת הערבים הישראלים וארגונים בלתי ממשלתיים נגד החלטה זו, וכן חשש שמנהיגי הקהילה או משפחות הקורבנות יערערו לבית המשפט העליון, החליטו ב-28 בספטמבר מח"ש ופרקליט המדינה לפתוח מחדש את החקירה.

 

ועדת החקירה ע"ש אור, שהוקמה בנובמבר 2000 לחקירת ההריגות, המליצה על נקיטת כמה צעדים, כולל חקירת משרד המשפטים כדי לבחון אם יש ליזום כתבי אישום נגד קציני משטרה שנמצאו אחראים. הממשלה לא יישמה את המלצות ועד אור ולא את המלצותיה של ועדה בין-משרדית שהוקמה בעקבותיה. באוקטובר 2004 מינה שר המשפטים את אחד הקצינים שנחקרו למשרה שנחשבת לקידום. "המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" (עדללה) טען שמינוי זה הפר את המלצות ועדת אור וכי אין לקדם את הקצין הזה במשך ארבע שנים.

 

ב-2 במאי ערערה עדללה נגד סגירת החקירה ב-6 במארס בהריגתו של מוראסי ג'יבאלי, ערבי ישראלי שנורה כשנסע ברכב, ביולי 2003 בידי משמר הגבול. המשטרה ועדי ראייה נתנו תיאורים שונים לנסיבות מותו של ג'יבאלי. הערעור של עדללה ערער על ממצאי משרד המשפטים שהירי לא היה בלתי חוקי. בסוף השנה נותר הערעור של עדללה תלוי ועומד.

 

ביולי 2003 הרג שוטר את נאסר אבו אל קיאן - בדווי בלתי חמוש - במכוניתו בצומת. בספטמבר הגיש משרד המשפטים כתב אישום נגד השוטר, שלאחר מכן עמד לדין ונמצא חף מפשע מטעמי הגנה עצמית. המרכז למען תושבי ישראל הערבים מוסאווה ערער על ההחלטה והתיק נותר תלוי ועומד בסוף השנה.

 

בספטמבר 2003 התנגשו תושבי העיר הערבית כפר קאסם עם משמר הגבול שחיפש אחר שוהים בלתי חוקיים. המשטרה פצעה ערבי ישראלי כאשר, על פי דיווחי המשטרה, הכפריים יידו אבנים בשוטרים. ב-10 בינואר הגיש פרקליט המדינה כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד שוטרי משמר הגבול המעורבים. על פי ארגון זכויות האדם הערבי (AAHR), במהלך השנה בוטלו כתבי אישום נגד שוטרי משמר הגבול עקב חוסר הוכחות.

 

ארגוני טרור כגון תנועת ההתנגדות האיסלמית (חמאס), גדודי חללי אל אקצה, חיזבללה, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני והחזית העממית לשחרור פלסטין, תקפו ישראלים בתוך מדינת ישראל. על פי נתוני הממשלה, במהלך השנה נהרגו 29 אזרחים ישראליים וחייל צה"ל בהתקפות טרור, אחד בתוך גבולות המדינה. מתקפות טרור גרמו לפציעת למעלה מ-430 אזרחים ו-200 אנשי כוחות הביטחון במהלך השנה. (אין נתונים נפרדים על פצועים בישראל ובשטחים.)

 

הקמת גדר הביטחון (ראה נספח) והתערבות יעילה תרמו לצמצום של 60 אחוז במספר הישראלים שנהרגו במתקפות טרור בתקופה מ – 2004 עד 2005 , וצמצום של 30 אחוז במספר הפצועים, לדברי הממשלה (ראה נספח).

 

ב-13 בינואר הרגו מחבלים פלסטינים ששה אזרחים ישראלים ופצעו חמישה נוספים בצדו הישראלי של מעבר קרני שבין ישראל לרצועת עזה. חמאס וגדודי חללי אל אקצה נטלו אחריות.

 

ב-25 בפברואר, התפוצץ מחבל מתאבד פלסטיני במועדון ה"סטייג'" בתל אביב, הרג את עצמו ועוד 5 ישראלים ופצע כ-50. הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני נטל אחריות.

 

ב-12 ביולי מחבל מתאבד פלסטיני פוצץ את עצמו בקניון בנתניה, הרג את עצמו ועוד 5 אזרחים ישראלים ופצע כ-90. הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני נטל אחריות.

 

ב-26 באוקטובר מחבל מתאבד פלסטיני פוצץ את עצמו בשוק בחדרה, הרג את עצמו ועוד 5 אזרחים ישראלים ופצע יותר מ- 50. הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני נטל אחריות.

 

ב-5 בדצמבר מחבל פלסטיני פוצץ את עצמו בקניון בנתניה, הרג את עצמו ועוד 4 אזרחים ישראלים ופצע לפחות כ-50. הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני נטל אחריות.

 

מחבלים פלסטינים ירו באופן תדיר רקטות מרצועת עזה אל יישובים ישראלים סמוכים. לדברי הממשלה, מספר רקטות קסאם שנורו על מטרות ישראליות גבר במהלך השנה והסתכם ב-377, בהשוואה ל-309 בשנת 2004. ב-15 בינואר נפצעה נערה בת 17 מהעיר שדרות מרסיסי רקטה. היא נפטרה מספר ימים לאחר מכן. אחיה הצעיר נפצע. חמישה תושבי שדרות אחרים נפצעו מירי קסאם על העיר ב-24 ו-25 בספטמבר.

 

ב-4 באוגוסט, ירה עדן נתן-זדה, חבר בתנועת הימין הבלתי חוקית "כך", לעבר אוטובוס בעיירה הישראלית-ערבית שפרעם, הרג ארבעה ערבים ישראלים ופצע למעלה מתריסר. עדים למתקפה הרגו את זדה. ב-7 באוגוסט, עצרה המשטרה שלושה שותפים לכאורה של זדה, כולם חברי "כך", בשל ידיעה או מעורבות בתקרית הירי. צו של בית משפט אסר על פרסום מידע כלשהו הנוגע למקרה.

 

באוגוסט החליטה הממשלה כי משפחות קורבנותיו של זדה לא יהיו זכאיות לפיצוי בהתאם לחוק הטרור כיוון שהמתקפה לא בוצעה בידי "כוחות אוייב" כביכול. ואולם, לאחר מכן החליט משרד הביטחון על פי סמכותו הביטחונית כי הממשלה תפצה את הקורבנות. משפטי הפיצויים עדיין התנהלו בסוף השנה.

 

ב-24 במאי, הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את אלכסנדר רבינוביץ' במעורבות במספר שנות פעילות טרוריסטית נגד תושבי חיפה הערבים, כולל ניסיון פיגוע בחבר הכנסת עיסאם מחול באוקטובר 2004. לקראת סוף השנה טרם התקבל פסק דין.

 

ב.         היעלמויות

 

לא דווחו מקרים של היעלמות על רקע פוליטי במהלך השנה.

 

ג.          עינויים, יחס או עונש אכזרי, בלתי-אנושי או משפיל מסוגים אחרים

 

חוקים, פסקי דין ותקנות מנהליות אוסרות את השימוש בעינויים והתעללות; אולם, במהלך השנה הגישו ארגונים בלתי ממשלתיים בעלי שם תלונות אמינות רבות לממשלה בטענה שכוחות הביטחון עינו והתעללו בעצורים פלסטיניים. "המועצה הציבורית הישראלית נגד עינויים" (PCATI) הגישה לממשלה תלונות מטעם קורבנות עינויים לכאורה, אשר לדברי המועצה היו רובם ככולם עצורים ואסירים ביטחוניים פלסטיניים במתקני מעצר בישראל. למשל, ב-10 במארס עתרה המועצה לבית המשפט העליון מטעם תושב פלסטיני מהעיר טול כרם בגדה המערבית. העתירה ביקשה מבית המשפט להורות לממשלה להפסיק מייד שימוש באמצעי חקירה בלתי חוקיים, כולל הידוק אזיקים, תנוחות מכאיבות, שלילת שינה, הכאות, איומים ועלבונות. העצור שוחרר במהלך הדיון המשפטי.

 

באוגוסט הודיעה המועצה (PCATI) לשירות בתי הסוהר (שב"ס) ולשירות הביטחון הכללי (שב"כ) על התייחסות לתושב טול כרם שהוחזק בבית המעצר קישון מ-22 באפריל. העצור טען שהיה נתון לתנוחות מכאיבות, הכאות, חקירות ממושכות, איומים ושלילת מזון ושינה. המועצה דיווחה שהמתלונן סבל מכאבי גב חמורים ושיתוק ברגלו השמאלית כתוצאה מההתעללות. בסוף השנה הטיפול בפניות המועצה לשב"ס ולשב"כ עדיין לא הסתיים.

 

ב-20 בדצמבר דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את עתירת המדינה לדחות תביעה שהגיש מוסטפה דיראני, אזרח לבנוני, שטען שכוחות הביטחון הישראלים עינו ואנסו אותו במהלך חקירות בין 1994 ל-2004 במטרה להשיג מידע על הימצאו של נווט חיל האוויר הישראלי סגן אלוף רון ארד. לפי דיווחי המדיה, רופא צה"לי אשר בדק את דיראני מצא עדויות התומכות בטענותיו של דיראני. התיק נותר פתוח בסוף השנה. (טענות של עצורים פלסטינים על עינויים מידי אנשי כוחות הביטחון הישראלים נדונות בנספח לדוח זה.)

 

המועצה (PCATI) טענה שאף אחד מאנשי השב"כ לא הועמדו לדין באשמת עינויים בארבע השנים האחרונות. המועצה טענה שהממשלה לא נקטה צעדים מספיקים לנזיפה בחוקרי השב"כ נגדם הוגשו תלונות מטעם המועצה.

 

במהלך השנה בתי המשפט הרשיעו שוטרי משמר-גבול בהתעללות בפלסטינים. ב-13 בינואר, הרשיע בית משפט ישראלי שלושה שוטרי משמר הגבול לשעבר שהודו בתקיפת שמונה פלסטינים בכפר יאטה שבגדה בשנת 2004. שלושת השוטרים הודו שהיכו את הפלסטינים וגנבו את כספם. ב-5 באפריל גזר בית המשפט המחוזי בירושלים עונשי מאסר של 6 עד 10 חודשים על שלושה שוטרי משמר הגבול בגין תקיפת 2 נערים פלסטינים באפריל 2004 ליד העיירה הישראלית אבו גוש. בית המשפט הרשיע את השוטרים בהכאת הנערים הפלסטינים והתעללות. ב-7 ביולי גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב תקופת מאסר של 10 חודשים על שלושה שוטרי משמר הגבול שהתעללו ושדדו 8 פלסטינים בעיר לוד ביולי 2004.

 

"רופאים לזכויות האדם" דיווחו שלא היו התפתחויות נוספות בחקירת ישראל באשר להתעללות באסירים בכלא השרון ב-2004. לא היו דיווחים על התעללויות נוספות בבית כלא זה.

 

במאי 2004, הקליט פקיד ממשלה שכיהן כמפקח בשימועי גירוש הקלטה סמויה של קצין בכיר במשטרת ההגירה שהצהיר שמשטרת ההגירה משתמשת בכוח מיותר במהלך מעצר עובדים זרים, אך לא ציין את היקף ההתעללות. בעקבות התקרית, הגיש המפקח תלונה לממונים עליו לגבי ההתעללות המדווחת. כאשר המפקח ראה שלא מטפלים בתלונתו, הוא כתב למשרד הפנים, למבקר המדינה ולבעלי תפקידים אחרים. זמן קצר לאחר משלוח המכתבים פוטר המפקח. הוא ערער על פיטוריו ותבע את משרד הפנים בבית הדין לעבודה. ב-22 ביוני בית המשפט קיבל את טענותיו ופסק לו פיצויים בסך של שני חודשי שכר ועוד 6,000 דולר (כ-28,300 ₪) ואלף דולר (כ-4,700 ₪) הוצאות משפט. לאחר מכן אישר קצין משטרת ההגירה את נכונות ההצרה שהוקלטה בידי המפקח, ואולם, דובר משטרת ההגירה חלק על נכונותה. לקראת סוף השנה המשיכה ועדת העובדים הזרים של הכנסת לפקח על שימוש בעודף כוח בידי משטרת ההגירה בשעת מעצר עובדים זרים.

 

ה"קו החם למען עובדים זרים", ארגון בלתי ממשלתי המסייע לעובדים זרים, סייע ל-10 עובדים זרים במהלך השנה להגיש תלונות למח"ש בטענה ששוטרים השתמשו בעודף כוח נגדם במהלך תפיסתם. הקו החם דיווח שהעובדים הזרים בדרך כלל מחליטים שלא להגיש תלונות ולהעיד מחשש הארכת מעצרם בזמן חקירתם.

 

התנאים בבתי הסוהר ובתי המעצר

 

התנאים במתקני השב"ס, המאכלסים פושעים לפי החוק המקובל ואסירים ביטחוניים שהורשעו (מרביתם פלסטינים) ומחנות המעצר הצבאיים של צה"ל, שבהם מוחזקים אסירים ביטחוניים פלסטיניים לאחר הרשעה, בדרך כלל עומדים באמות המידה הבינלאומיות. הועד הבינ"ל של הצלב האדום (ICRC) קיבל גישה למתקנים אלו. ביוני 2003 הוציא בית המשפט העליון צו קבוע שמחייב מתן מיטה לכל עצור עד יוני 2004. ב-26 במאי, בעקבות עתירה ב-2004, הוציא בית המשפט העליון צו המורה לממשלת ישראל להסביר מדוע לא סיפקה מיטה לכל אסיר. ב-18 בספטמבר טענה לשכת עורכי הדין כי תנאי מעצר גרועים גרמו לעצירים להתאבד.

 

ב-27 בינואר מת אסיר וחמישה נפצעו במחנה המעצר הצבאי מגידו כאשר אוהל שבו שהו התלקח. מקצת האסירים טענו ששלטונות הכלא לא תיקנו חוטי חשמל פגומים שלטענתם גרמו לדליקה. ארגון בינלאומי בעל מוניטין גילה שהדליקה הייתה מקרית.

 

החוק מעניק לעצורים את הזכות לחיות בתנאים שאינם פוגעים בבריאותם ובכבודם. מתקני מעצר וחקירה משטרתיים לעצורים פלסטיניים היו צפופים והתנאים בהם קשים. התנאים והיחס במרכז החקירות במגרש הרוסים בירושלים נורו קשים. נציג "רופאים לזכויות האדם  בישראל" (PHR) דיווח בספטמבר כי קובל מכתב ממשרד המשפטים בדצמבר 2003, בו צויין כי השימוש בתנוחת "הבננה" (קשירת ידיו ורגליו של האסיר מאחורי גבו) הופסק, ואולם, נציג הארגון ציין שלא הצליח לאושש את הטענה. הארגון דיווח שבמהלך השנה הסתמכו כוחות הביטחון יותר על צורות התעללות פסיכולוגיות ולא גופניות, כולל איום בהריסת בתים או תחקור הורים קשישים של העצור, והחזיקו את העצורים בתנאים קשים, כולל בידוד, לתקופות ארוכות. ארגון בינלאומי בעל שם דיווח שקיבל מידע כי רופאים בדקו את העצורים כדי לקבוע אם הם יוכלו להמשיך לעמוד בחקירה. הארגון דיווח כי פנה לממשלה בנוגע לנוהג הזה, אך עד סוף השנה לא קיבל מענה.

 

בעוד אסירים ישראליים בני למטה מ-17 מוחזקים בנפרד מאסירים בוגרים, אסירים פלסטיניים בני 16 ומעלה זכו ליחס ושוכנו כמבוגרים. הצלב האדום דיווח כי נכון לסוף דצמבר הוחזקו בידי הממשלה 460 פלסטינים בני 15 ומטה, הצעיר שבהם בן 11. הצלב האדום גם דיווח שמרבית העצורים הפלסטינים בני 15 ומטה הוחזקו באגף הקטינים בבית הכלא השרון. לפי ארגון בינלאומי בעל שם, הקטינים הכלואים  בכלא השרון זכו לגישה מוגבלת לחינוך והוחזקו בתנאים הדומים לאלה של בתי כלא למבוגרים. התנאים במתקני המעצר היו זמניים יותר, לא סופק חינוך מאורגן. על פי ארגון בינלאומי בעל שם, התנאים במתקן הקטינים שופרו מאז מינוי מפקד חדש לכלא ב-2004.

 

הצלב האדום ביקר בסדירות את מתקני השב"ס וכן את מתקני האסירים הביטחוניים והמעצר של צה"ל. הוא לא פיקח על מתקן המעצר הסודי. בעקבות הסכם מ-1979 בין הצלב האדום למדינת ישראל, הוא אינו רשאי לבקר במתקני חקירה אך יוכל להיפגש עם עצורים שנחקרו באזורים ייעודיים במתקנים הללו.

 

הממשלה אפשרה לארגונים בלתי ממשלתיים שונים לפקח על בתי כלא ומתקני מעצר. בנוסף לכך, רשאים הארגונים לשלוח עורכי דין ונציגים להיפגש עם אסירים במתקנים אלו. רופאים לזכויות האדם הורשו לבקר במתקני המעצר של המשטרה ולבצע כמה ביקורים כאלה בשנה, אך לא קיבלו גישה דומה למתקני השב"ס. לשכת עורכי הדין והסנגוריה הציבורית רשאיות לבקר במתקני השב"ס. ללשכת עורכי הדין ישנם הסכמים עם הממשלה המאפשרים לעורכי דין נבחרים לפקח על בתי כלא, בתי מעצר ומתקני צה"ל במדינה.

 

בדצמבר 2004, בתגובה לעתירה מטעם "המוקד להגנת הפרט" (המוקד), לאלץ את הממשלה לפרסם מידע על מתקן מעצר סודי של צה"ל, הקצה בית המשפט העליון לממשלה 60 יום להשיב לרמזים הקשורים למתקן הסודי. בית המשפט פסק שעל הממשלה להודיע לבית המשפט אם עצור כלשהו יושם במתקן. לדברי "המוקד", באוגוסט הודיע סגן פרקליט המדינה שיקים מערכת לצמצום ניכר בשימוש במתקן הסודי. המוקד חזר על התנגדותו לשימוש במתקן וביקש מבית המשפט להמשיך בהליכי העתירה. המוקד דיווח שבית המשפט קבע דיון נוסף לינואר 2006.

 

ד.         מאסר ומעצר שרירותי

 

החוק אוסר על מעצר ומאסר שרירותי והממשלה בדרך כלל עומדת באיסורים אלו כשמדובר באזרחי המדינה. עצירים ביטחוניים פלסטיניים היו בתחום השיפוטי של החוק הצבאי גם אם נעצרו בתחומי המדינה (ראה נספח). תושבים סוריים לשעבר ברמת הגולן שאינם תושבי ישראל כפופים לאותם החוקים החלים על אזרחי ישראל.

 

עצור נחשב חף מפשע עד להוכחת אשמתו, יש לו זכות להביאס קורפוס, זכות שתיקה, זכות לייצוג משפטי, להתקשר למשפחתו ללא דיחוי וזכות למשפט הוגן. קיימת שיטת שחרור בערבות עבור ישראלים ופלסטינים; ניתן לערער על דחיית הבקשה לשחרור בערבות. בדרך כלל, על פי ארגון "בצלם", פלסטינים שנעצרו מסיבות ביטחוניות לא שוחררו בערבות. ניתן להחזיק אזרח במעצר 24 שעות לפני הבאתו בפני שופט (48 שעות כשמדובר בעצורים מנהליים). אם העצור חשוד בביצוע "עבירה ביטחונית", הבסיס למעצרם של מרבית הפלסטינים, רשאים המשטרה ובית המשפט לדחות מתן הודעה לעורך דין במשך עד 31 יום.

 

הממשלה רשאית למנוע חשיפת הוכחות בפני סנגורים מסיבות ביטחוניות, ואולם, חובה להעמיד את ההוכחות לרשות בית המשפט. במארס 2004, טען משרד הסנגוריה הציבורית כי המשטרה לעתים לא הודיעה לעצורים על זכויותיהם החוקיות ולא תמיד סיפקה עורך דין. כתוצאה מכך העריכה הסנגוריה הציבורית כ"בשנים האחרונות" כ-500 בני אדם לא זכו להליכים תקינים.

 

תפקיד המשטרה ומנגנון הביטחון

 

שירות הביטחון הכללי (השב"כ) הכפוף לראש הממשלה, נלחם בטרור וריגול בתחומי המדינה והשטחים הכבושים. המשטרה, כולל משמר הגבול ומשטרת ההגירה, כפופה לסמכות השר לביטחון פנים. מדור במשרד המשפטים בודק תלונות נגד שוטרים ויכול ליזום הליכים משמעתיים או להמליץ על הגשת כתבי אישום נגדם. במהלך 2004 מתחו כמה שופטים ביקורת על מח"ש על הגשת תיקי חקירה כוזבים נגד שוטרים, שזוכו עקב הדבר.

 

המשטרה יעילה בדרך כלל, אך לדברי "התנועה לאיכות השלטון", חסרים לה משאבים מספקים, בפרט כוח אדם ואנשים המוסמכים להתמודד עם שחיתות בשלטון.  שחיתות בקרב המשטרה אינה מהווה בעיה בד"כ. המשטרה ביצעה תוכניות הדרכה. למשל, מחלקת ההדרכה של המשטרה הנפיקה בנובמבר ערכת הדרכה מיוחדת לחופש הדיבור שתסייע לשוטרים להבחין חופש דיבור בהתאם לחוק לבין הסתה בלתי חוקית.

 

מאסר ומעצר

 

החוק קובע שאזרחים זרים שנעצרו בחשד להפרת חוקי ההגירה יזכו לשימוע הגירה בתוך ארבעה ימים ממעצרם. יש להם זכות לייצוג משפטי, אך זו אינה מובטחת. על פי הארגון הבלתי ממשלתי "הקו החם" , לא תמיד נכחו בשימוע מתורגמנים מתאימים, למרות התחייבות לספק מתורגמנים משנת 2002. הקו החם קיבל תלונות מעורכי דין ישראלים על מניעת גישה ללקוחות זרים. על פי "ארגון זכויות האזרח בישראל" (ACRI), על ארגונים וולונטריים לקבל יפוי כח מהאדם אותו הם רוצים לייצג, לפני שיותר להם לעבוד עמו. כעת יכולים עורכי דין להיפגש בנמל התעופה בין גוריון עם לקוחות שבקשתם להיכנס למדינה סורבה והם ממתינים לגירוש, אם הלקוחות עברו ביקורת ביטחונית. על פי הקו החם, רק במקרים נדירים שוחררו אזרחים זרים לפני פסיקה במעמדם. בנוסף לכך, אם למדינת המוצא של העצור אין ייצוג דיפלומטי או קונסולרי, המעצר עלול להימשך חודשים. על פי הקו החם, המשטרה עצרה וגירשה עובדים זרים חוקיים על מנת לעמוד במכסות לצמצום אוכלוסיית העובדים הזרים. הקו החם דיווח שמשטרת ההגירה נוטה לעצור מבקשי מקלט בעלי מסמכים תקינים, למרות שהם נמצאים תחת חסות הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים (UNHCR).

 

לעיתים קרובות, שגרירויות זרות נטו לקבל הודעות באיחור, אם בכלל, אודות מעצר אזרחיהן, בפרט במקרים שבהם האזרחים הזרים לכאורה ביצעו עבירות ביטחוניות. במקרים מסויימים המתינו קונסוליות זרות במשך שבועות עד שזכו לגישה קונסולארית לעצורים.

 

לפי חוק סמכויות מצב חירום - 1979, רשאי משרד הביטחון לעצור אנשים ללא הגשת כתב אישום וללא משפט במשך עד ששה חודשים, עם אפשרות להארכה בלתי מוגבלת בכפוף לבחינת בימ"ש מחוזי. עצורים אלו רשאים לקבל ייצוג משפטי, אך בית המשפט יכול להסתמך על מידע חסוי שלא מוגש לעצורים ולעורכי הדין שלהם. העצורים רשאים לערער לבית המשפט העליון.

 

חוק הלוחמים הבלתי חוקיים מאפשר לצה"ל לעצור בני אדם החשודים "בנטילת חלק בפעילות עויינת נגד מדינת ישראל, במישרין או בעקיפין" וכן "המשתייכים לכוח העוסק בפעילות עויינת נגד מדינת ישראל." על פי החוק הזה ניתן להחזיק אדם במשך 14 יום בלי לאפשר לו להיפגש עם עורך דין. בעבר טענו ארגוני זכויות אדם לשימוש לרעה בצווי מעצר ביטחוני וטענו שנעשה שימוש בצווים גם כאשר לא הייתה סכנה של ממש מצד הנאשם.

 

באוגוסט עתר הארגון לזכויות האדם לאדמיניסטרטור של בית המשפט העליון לאסור את השימוש הממשלתי בבתי דין מיוחדים שהוקמו באזור הנגב כדי לדון במקרים של אנשים שנעצרו עקב התנגדות למדיניות ופעולות הממשלה, כולל אנשים שנעצרו בנסיגה מיישובי רצועת עזה וצפון הגדה המערבית. הארגון טען שבתי הדין דנו בכ-60 בקשות מעצר של המשטרה בו-זמנית, וכי השופטים לא יכלו להתכונן כהלכה לתיקים. הארגון גם טען שהעצורים הללו לא זכו להיפגש עם עורך דין. הארגון דיווח שבית המשפט הסכים באוגוסט להגביל את השימוש בבתי דין אלו למצבי חירום ואכן עשה זאת.

 

ב-22 בדצמבר אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב עסקת טיעון שבה הורשעה אזרחית ישראל טלי פחימה במסירת ידיעות לאוייב, מגע עם סוכן זר והפרת צו חוקי. בית המשפט דן אותה לשלוש שנות מאסר, אך בניכוי זמן המעצר פחימה תוכל להשתחרר בתוך 11 חודשים. המדינה הסירה את ההאשמה החמורה ביותר של סיוע לאוייב בעת מלחמה. משרד הביטחון כלא את פחימה במעצר ביטחוני בין ספטמבר לדצמבר 2004 על סמך מידע חסוי על מעורבותה בפעילות טרור. בית המשפט העליון דחה בנובמבר 2004 את ערעורה של פחימה. בדצמבר 2004 היא הואשמה בבית משפט השלום בתל אביב בסיוע לאוייב בזמן מלחמה ומסירת מידע לאוייב.

 

בינואר 2004 שחררה הממשלה את מוסטפה דיראני, ראש כוחות הביטחון של מיליציית עמל; שייח עובייד, איש דת לבנוני ועוד כ-25 עצורים לבנוניים אחרים שהוחזקו כשבויי מלחמה, תמורת שחרורו של אלחנן טננבאום, ישראלי חטוף שהוחזק בידי ארגון הטרור חיזבללה בלבנון, וגופותיהם של שלושת חיילי צה"ל שנחטפו ללבנון ב-2000. ב-8 בספטמבר פסק בית המשפט העליון בערעור שהוגש בידי עורך הדין של עובייד ודיראני נגד חוק הלוחמים הבלתי חוקיים. בית המשפט ציין שהערעור היה חסר טעם כיוון ששני המערערים שוחררו והוחזרו ללבנון.

 

הממשלה דיווחה כי החזיקה את חסין מקדד במתקן הסודי "1391" במשך למעלה מ-18 חודשים "בנסיבות יוצאות מהכלל ומסיבות מיוחדות". הוא שוחרר לאחר מכן. הממשלה לא ציינה את תקופת מעצרו. בית המשפט העליון המשיך לדון בעתירה שטענה נגד חוקיותו של מתקן סודי זה (ראה סעיף 1 ג').

 

לפי ארגון בינלאומי בעל שם, לקראת סוף השנה נותרו 3 אזרחים לבנוניים ו-61 אזרחים ירדניים במעצר, מרביתם בהאשמות ביטחוניות.

 

 

 

ה.         מניעת משפט ציבורי הוגן

 

החוק יצר מערכת משפט בלתי תלויה, והממשלה כיבדה בד"כ את סעיף זה.

 

מערכת המשפט במורכבת משלוש רמות: בית משפט שלום; שישה בתי משפט מחוזיים ובית המשפט העליון או בג"ץ. בתי המשפט המחוזיים דנים בעבירות חמורות (פשעים) ואילו בית משפט השלום דן בעבירות קלות. קיימים בתי דין צבאיים, רבניים, ליחסי עבודה ולמינהל, כשבית המשפט הגבוה לצדק הוא הערכאה המשפטית העליונה. בית המשפט הגבוה לצדק הוא גם ערכאה ראשונה ופועל כבית משפט לערעורים ביושבו כבית המשפט העליון. בתי הדין הדתיים, המייצגים את הדתות המוכרות המרכזיות, כולל קהילות נוצריות, רשאים לדון בענייני המעמד האישי של בני דתם (ראה סעיף 2 ג').

 

הליכים משפטיים

 

החוק מעניק את הזכות למשפט הוגן, ומערכת המשפט הבלתי תלוייה בדרך כלל אכפה את הזכות הזו. מערכת המשפט הפלילי במדינה מבוססת על יריבות ושופטים מקצועיים פוסקים בכל המקרים.

 

משפטים שאינם ביטחוניים נערכים בדלתות פתוחות למעט מקרים שבהם לדעת בית המשפט הסודיות תשרת את האינטרסים של הצדדים. משפטים ביטחוניים וצבאיים פתוחים למשקיפים בלתי תלויים על פי קביעת בית המשפט, אך לא לציבור הרחב. החוק מאפשר שימוע עם ייצוג משפטי והרשויות בדרך כלל מקיימות זאת. במקרים של עבירות חמורות – פשעים הנושאים עונש של 10 שנים ומעלה – מקבלים נאשמים מקומיים ייצוג משפטי חובה. נאשמים מקומיים העומדים בפני פסקי דין פחותים זוכים בייצוג בהתאם לשיקול דעת. כ-70 אחוז מהנאשמים זכו לייצוג משפטי.

 

תקנות הראיות מ-1970 החלות על משפטים של פלסטינים ואחרים במסגרת החוק הצבאי בשטחים הכבושים זהות לכלי ההוכחה במשפטים פליליים. אין לבסס הרשעה אך ורק על הודאות, ואולם, לדברי הוועד נגד עינויים, אסירים ביטחוניים נדונו על סמך הודאות שנגבו תחת לחץ, הודאות של אחרים, או שניהם גם יחד. עורך הדין רשאי לסייע לנאשים במשפטים אלו והשופט רשאי למנות לנאשם עורך דין. עצירים שידם אינה משגת, אינם זוכים לייצוג משפטי חינם באופן אוטומטי במשפטים צבאיים. הנאשם והציבור מקבלים את ההאשמות בעברית ובית המשפט רשאי להזמין תרגום לערבית. הליכים בבתי דין צבאיים ופליליים היו עקביים. הנאשמים במשפטים צבאיים יכולים לערער לבית הדין הצבאי לערעורים וכן לפנות לבית המשפט העליון האזרחי במקרים שבהם לדעתם היו חריגות בנהלים ובראיות.

 

קיימים גם בתי דין לענייני משמורת וארבעה בתי דין לגירוש המטפלים בסילוק מהגרים בלתי חוקיים. במאי 2004 הוכפפו בתי הדין לענייני משמורת למשרד המשפטים. בתי דין אלו דנים באלפי מקרים מדי שנה.

 

במאי 2004, לאחר מעצר חשודים חדשים, שחררה המשטרה שלושה ערבים ישראלים שהוחזקו במעצר במשך 10 חודשים לאחר שהואשמו בהריגת רב"ט אולג שאיגט ביולי 2003. אחד המשוחררים טען שהודאתו נגבתה תחת לחץ. לדברי הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה בדק את הטענות במהלך השנה, תיקן את הנהלים המבצעיים והקים צוות משותף ליישומם.

 

מאז מעצרו במאי 2003 של השיח ראאד סלאח - ערבי ישראלי - ראש עיריית אום אל פחם לשעבר,  טענו ארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים כי בקשותיו לשחרור בערבות סורבו באופן בלתי הוגן למרות מעמדו וקשריו בקהילה, ואולם בינואר הודה סלאח בהעברת כספים לארגונים בלתי חוקיים ומסירת מידע לסוכן זר. עקב זאת, הממשלה ויתרה על האישומים החומרים יותר, כולל העברת כספים לארגון טרור. בית משפט בחיפה פסק לסלאח שלוש וחצי שנות מאסר ועקב עסקת טיעון שחרר אותו ב-16 ביולי, ששה חודשים לאחר מתן גזר הדין. סלאח גם קיבל שלוש שנות מאסר על תנאי שיושט עליו אם יבצע שוב את העבירות שבגינן הורשע. נאסר עליו להיכנס לירושלים במשך ארבעה חודשים ללא רשות המשטרה.

 

אסירים פוליטיים

 

לא דווח על אסירים פוליטיים.

 

ו.          התערבות שרירותית בפרטיות, משפחה, בית ותכתובת

 

חוקים ותקנות מספקים הגנה על פרטיות האדם והבית. במקרים פליליים, החוק מתיר האזנה על פי צו בית משפט, במקרים ביטחוניים על משרד הביטחון להוציא את הצו. על פי תקנות לשעת חירום רשאיות הרשויות לפתוח ולהשמיד דואר על פי שיקולי ביטחון.

 

במאי 2004 אסר בית המשפט העליון הזרמה אלקטרונית בלתי מבוקרת של מידע על אזרחים פרטיים ממרשם האוכלוסין לגופים ציבוריים ולבנקים.

 

מערכות נפרדות של בתי דין דתיים שופטות בענייני מעמד אישי, כגון נישואין וגירושין, עבור הקהילות היהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. יהודים רשאים להתחתן רק בשירותי דת אורתודוקסים. יהודים ובני קהילות דתיות אחרות שרוצים להינשא נישואין אזרחיים; יהודים שרוצים להינשא בטקס רפורמי או קונסרבטיבי; אנשים שאינם מוכרים כיהודים בידי הממסד האורתודוקסי; ואנשים שמתחתנים עם מישהו בן דת אחרת חייבים להינשא בחו"ל על מנת לזכות בהכרה מהמדינה. אמנם קיימים נישואים אזרחיים בקפריסין המוכרים ע"י השלטון הישראלי, אך הדבר מהווה קושי.

 

ב-27 ביולי האריכה הכנסת עד למארס 2006 את החוק מ-2003 שאוסר על בני זוג פלסטיניים של אזרחים ישראלים מלהתגורר בתחומי המדינה, אך החוק תוקן באופן שמאפשר לגברים פלסטינים בני 35 פלוס ונשים בנות 25 פלוס לבקש אזרחות על סמך איחוד משפחות (ראה סעיף 5). ארגוני זכויות האדם ביקרו את החוק המתוקן על שהוא ממשיך למנוע אזרחות ומעמד של תושבות מבני זוג של ערבים ישראלים, המהווים רוב בקרב אלו שנישאים לפלסטינים מהשטחים. בסוף השנה דן בית המשפט העליון בעתירות של ארגונים בלתי ממשלתיים, כולל עדללה, שטענו נגד החוק ותיקוניו.

 

הסמכות להעניק אזרחות לבן זוג לא ישראלי, כולל פלסטינים וזרים שאינם יהודים, נתונה לשר הפנים. דוח של האגודה לזכויות האזרח הראה שהשר סירב לרשום ילדים שנולדו לאב ישראלי ולאם זרה במרשם האוכלוסין.


סעיף 2 - כיבוד חירות הפרט, כולל:

 

א.         חופש הדיבור והעיתונות

 

החוק מעגן את חופש הדיבור והעיתונות והממשלה בדרך כלל מכבד את הזכויות הללו בפועל, בכפוף למגבלות ביטחוניות. החוק אוסר דברי בלע והסתה לאלימות ואילו התקנה למניעת טרור מ-1948 אוסרת הבעת תמיכה בארגוני טרור וארגונים בלתי חוקיים.

 

מרדכי וענונו, שחשף את סודות האטום של ישראל, שוחרר באפריל 2004 לאחר שריצה 18 שנים בכלא בגין בגידה וריגול, והמשיך להיות כפוף למגבלות מפורטות על דיבור ותנועה (ראה סעיף 2 ב'). התנאי לשחרורו, נאסר עליו להיפגש עם עיתונאים זרים מבלי לקבל רשות מהממשלה. וענונו ככל הנראה הפר את האיסור הזה בגלוי במהלך השנה. על פי פרקליטו, למעט עתירתו לבית המשפט העליון בדרישה לבטל את ההגבלות על התנועה וההתאגדות, וענונו ערער על כתבי אישום שהוגשו בגין מספר פגישות שקיים לאחר שחרורו עם אזרחים זרים ועיתונות זרה ועל ביקורו בגדה המערבית. בסוף השנה הליכים אלו היו בעיצומם.

 

בנובמבר 2001 הוגש כתב אישום נגד חבר הכנסת הערבי עזמי בשארה לאחר שהכנסת הסירה את חסינותו, על שהצהיר הצהרות שלכאורה תמכו בחזבללה ב-2000 בסוריה ולאחר מכן בעיר הישראלית-ערבית אום אל פחם. בנובמבר 2004 דחה בית המשפט העליון בקשה לדחות את התביעה. ב-31 ביולי שמע בית המשפט העליון טיעוני בעד הסרת החסינות הפרלמנטרית של בשארה. בסוף השנה עדיין לא ניתנה החלטה בנדון.

 

ב-15 בדצמבר הודיע פרקליט המדינה על חקירת משטרה בטענות שחבר הכנסת הערבי טאלב א-סנעא ביקר בסוריה, הנחשבת ל"מדינת אוייב", ב-8 בנובמבר. ביקור במדינת אוייב מבלי לקבל אישור מראש משר הפנים נוגד את תקנות המשרד. א-סנעא לכאורה נסע לסוריה לאחר שהשר דחה את בקשתו.

 

באוגוסט 2004 פסק בית המשפט העליון שמשרד העיתונות הממשלתי לא רשאי, כמדיניות כוללת, לסרב לתת תעודת עיתונאי לפלסטינים מהשטחים שמבקשים לדווח על אירועים רשמיים בישראל. בית המשפט פסק שמדיניות כוללת אינה מאזנת כראוי את חופש העיתונות מול הביטחון הלאומי. ביולי החרים צה"ל את תעודת העיתונאי של ישי כרמלי-פולאק, עיתונאי ישראלי ובמאי סרטים דוקומנטריים. כרמלי-פולאק הפיק סרטים דוקומנטריים אודות הפגנות במחסום בכפר בילעין שבגדה המערבית. הממשלה השיבה לו את התעודה באוגוסט בעקבות מחאות של ארגוני זכויות הפרט ואמצעי התקשורת.

 

ישנם במדינה 12 עיתונים יומיים, 90 שבועונים, למעלה מ-250 כתבי עת תקופתיים, ומספר אתרי חדשות באינטרנט. כל העיתונים במדינה הם בבעלות וניהול פרטיים. על פי תקנת העיתונות, כל מי שרוצה להוציא לאור עיתון חייב לבקש רישיון ברשות המקומית שבה יתפרסם העיתון. התקנה גם מאפשרת לשר הפנים, בתנאים מסויימים, לסגור עיתון. בנובמבר 2004 דן בית המשפט העליון בעתירה שהגיש ארגון זכויות האזרח בישראל (ACRI) נגד התקנה. האגודה משכה את עתירתה לאחר ששר הפנים הבטיח להכין חוק שיבטל את התקנה. עד סוף השנה לא חוקק חוק זה.

 

רשות השידור הישראלית העצמאית-למחצה מבקרת את ערוץ 1 בטלוויזיה ואת רדיו קול ישראל, שניהם מקורות חשובים לחדשות ומידע. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, גוף ציבורי, מפקחת על שני ערוצי טלוויזיה מסחרית בבעלות פרטית ו-14 תחנות רדיו פרטיות. ב-2 בפברואר, אסרה הרשות פרסומות של מה שכונה "הסכמי ג'נבה" שבהן סיפרו אנשי ציבור פלסטינים לישראלים, בין היתר, "יש לכם שותף להסכם שלום". הרשות טענה שתקנות האתיקה לפרסומות בטלוויזיה מונעות שידור פרסומות "בנושאים שנויים במחלוקת". שלוש חברות כבלים וחברת לוויין אחת משדרות רשתות טלוויזיה בינלאומיות ותוכניות המופקות עבור הקהל המקומי.

 

החוק מסמיך את הממשלה להטיל צנזורה מטעמי ביטחון לאומי על כל חומר המדווח מהמדינה או מהשטחים הכבושים והנחשב לרגיש. על פי הסכם בין הממשלה לנציגי התקשורת הצנזורה הצבאית חלה רק במקרים הקשורים בנושאים שכוחות הביטחון סבורים שיזיקו לביטחון המדינה. ארגוני מדיה רשאים לערער על החלטת הצנזור לבית המשפט העליון והצנזור הצבאי אינו רשאי לסגור אותם על הפרות צנזורה. הצנזור הצבאי אינו יכול לערער על החלטת בית משפט. עיתונאים זרים חייבים להסכים להגיש מאמרים ותמונות רגישים לצנזור הצבאי. למעשה, הם צייתו לעתים נדירות, אך הצנזור בדרך כלל בחן את החומר לאחר מעשה. ב-23 במארס פרסם העיתון היומי "הארץ" התנצלות שלא הגיש לצנזורה שני מאמרים מדצמבר 2004 על מכירת טכנולוגיה צבאית לסין. ערוץ 2 הובא בפני בית דין באותו עניין ונאלץ להתנצל. במארס גם הבי.בי.סי התנצל בפני הממשלה על התעלמות מהדרישה להגיש ראיון עם מרדכי וענונו לצנזורה כאשר הממשלה סירבה לחדש את הויזה של סגן מנהל סניף ירושלים של הבי.בי.סי בלי שתתקבל התנצלות.

 

ניתן לדווח חדשות המודפסות או משודרות בחו"ל בלי צנזורה. לא היו דיווחים לאחרונה על עיתונים שנקנסו בידי הממשלה על הפרת תקנות הצנזורה.

 

הממשלה בדרך כלל כיבדה את החופש האקדמי והגישה לאינטרנט. בספטמבר 2004 עתר עדללה לבית המשפט העליון שיאסור התערבות השב"כ במינוי מחנכים באגף לחינוך ערבי במשרד החינוך. ב-22 ביולי, לטענת עדללה, הודיעה הממשלה לבית המשפט העליון שיבטל את הסינון שעורך השב"כ במשרד החינוך למורים ומנהלי בתי ספר ערבים. ב-8 באוגוסט עדללה שאל רשמית את משרד החינוך אם אנשי שב"כ משרתים בו במשרה כלשהי. לדברי עדללה, נכון לסוף השנה המשרד טרם הגיב.

 

ב.         חופש ההתכנסות וההתאגדות השקטה

 

חופש ההתכנסות

 

החוק מאפשר התכנסות והתאגדות חופשית והממשלה בדרך כלל מכבדת זכויות אלו בפועל. בחודש יולי מנעה הממשלה, מטעמים ביטחוניים, מאלפי מפגינים להתכנס סמוך לרצועת עזה במחאה על החלטת הממשלה לסגת מעזה ומארבעה יישובים בגדה המערבית.

 

ב-15 בדצמבר הגיש עדללה תלונות למח"ש נגד שוטרי משמר הגבול שלכאורה השתמשו בכוח מופרז לפיזור הפגנה ביישוב הבדווי אל-משאש ב-15 בנובמבר. ההפגנה ופשיטת המשטרה בעקבותיה התעוררו כאשר פקידי ממשלה הגיעו לכפר בנגב להגיש צווי הריסה בדבר בניינים בלתי חוקיים. לטענת עדללה, נפצעו במהומות 12 מפגינים, כולל אשה בהריון.

 


חופש ההתאגדות

 

החוק מאפשר את חופש ההתאגדות, והממשלה בדרך כלל כיבדה את הדבר בפועל.

 

ג.          חופש הדת

 

החוק מבטיח חופש דת והממשלה בדרך כלל כיבדה את הדבר בפועל. חוק היסוד ומגילת העצמאות הכירו במדינה כ"מדינה יהודית דמוקרטית", וקבעו שהיהדות היא הדת המובילה במדינה. הקצאת המשאבים ע"י הממשלה נוטה לטובת מוסדות היהדות האורתודוקסית.

 

החוק מכיר בכמה קהילות דתיות ומעניק להם סמכות חוקית על חבריהן בנושאים של מעמד אישי, כגון נישואין וגירושין. הקהילות הללו כוללות את: האורתודוקסים המזרחיים; הלטינים (קתולים); ארמנים-גרגוריאנים; ארמנים-קתולים; סורים (קתולים); צ'לדיאנים (יוניאט); קתולים יוונים מלקיטים; מרונים; אורתודוקסים סורים ויהדות אורתודוקסית. מאז הקמת המדינה הכירה הממשלה בשלוש קהילות דתיות נוספות – דרוזים ב-1957, הכנסייה האוונגליסטית אפיסקופלית ב-1970, והדת הבהאית ב-1971. הממשלה הגדירה את מעמדם של עוד כמה כנסיות נוצריות במסגרת הסדרים נפרדים עם גופים ממשלתיים. לדברי הממשלה, לא המתינו דתות אחרות להכרה במהלך השנה הזו.

 

מספר קהילות דתיות אינן מוכרות, כולל קבוצות פרוטסטנטיות, ואולם, קהילות שאינן מוכרות רשאיות לעסוק בחופשיות בדתן ולקיים מוסדות קהילה, אך אינן זכאיות לקבל מימון ממשלתי עבור שירותי הדת שלהן.

 

נתונים ממשלתיים מראים כי  התקציב השנתי לשירותי דת ומבני דת לאוכלוסייה היהודית היה כ-260 מיליון דולר (1.19 מיליארד ₪). מיעוטים דתיים, המהווים כ-20 אחוז מהאוכלוסייה, קיבלו כ-13 מיליון דולר (61 מיליון ₪) שהם 5 אחוזים מהמימון הכולל. לפחות 209 מיליון דולר (960 מיליון ₪) מהתקציב לשירותי דת חינוך יהודיים הוקצו לשירותי אורתודוקסים, משכורות של רבנים וחינוך.

 

העובדה שהממשלה אינה מעגנת את ההכרה בקהילה המוסלמית בחוק, היא מהווה שריד מהתקופה העותומנית בה האיסלם היתה הדת המובילה. חוסר הכרה רשמית לא פגע בזכויות הדתיות של המוסלמים. חקיקה משנת 1961 העניקה לבתי הדין המוסלמיים זכות בלבדית לדון בענייני מעמד אישי של מוסלמים. לבתי המשפט החילוניים ישנה סמכות ראשונה בענייני ירושה, אך הצדדים רשאים בהסכמה הדדית לפנות גם בתחום זה לבתי הדין הדתיים. המוסלמים יכולים גם להגיש תביעות למזונות ולחלוקת רכוש הקשורים בגירושין לבתי משפט אזרחיים.

 

על פי חוק השבות, מעניקה הממשלה זכות אזרחות ותושבות לעולים יהודים ובני משפחתם הקרובים. ב-31 במארס קבע בית המשפט העליון שלמטרות הענקת זכויות אזרחות הממשלה חייבת להכיר בגיור לא-אורתודוקסי של תושבים חוקיים שאינם אזרחים, שגיורם החל בישראל אך אושר פורמלית בחו"ל בידי רשויות דת יהודיות מוכרות, גם אם אינן אורתודוקסיות. במאי 2004 קבע בית המשפט העליון שגויים המהגרים לישראל ומתגיירים על פי דרישות האורתודוקסים רשאים לקבל אזרחות על פי חוק השבות. בית המשפט הותיר על קנו את הנוהג שלפיו המדינה אינה מכירה בגיור שבוצע במדינה בידי רבנים שאינם אורתודוקסים. ב-29 בנובמבר הגיש "המרכז לפעולה דתית" בישראל תביעה נגד הנוהג הזה לבית המשפט. התביעה עדיין לא הסתיימה בסוף השנה.

 

בדצמבר 2004 פרסמה האגודה לזכויות האזרח דוח שטען כי מנהל האוכלוסין במשרד הפנים ניסה למנוע מלא-יהודים – בפרט בני זוג של אזרחי ישראל – מהשגת מעמד תושב. האגודה טענה שמנהל האוכלוסין במשרד הפנים דרש מבני זוג לא יהודיים וילדים מאומצים לא יהודיים של עולים דרישות בלתי הוגנות ולעתים שרירותיות על מנת להעניק להם תושבות. במרבית המקרים מדובר באנשים שהיגרו על פי חוק השבות מהרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, בבני הזוג ובילדים המאומצים הלא-יהודיים שלהם. באוגוסט 2004 הכיר שר הפנים בבעיות ושינה את מדיניות מסויימת. ב-4 באפריל הקים ראש הממשלה שרון ועדה בין-משרדית שתנסח הצעת חוק ובה הנחיות שלפיהן יכול אזרח זר להפוך לאזרח ישראל. לקראת סוף השנה הוועדה הבין-משרדית טרם פעלה. על פי גיליון "הארץ" מ-11 במאי, "ישנה הסכמה נרחבת בממשלה ובאקדמיה שהמדיניות חייבת להיות מחמירה ועליה להקשות על לא-יהודים המבקשים לקבל אזרחות ישראלית."

 

אזרחים יהודים רבים כפופים למרות  אורתודוקסית בלבדית על אספקטים מסויימים של חייהם האישיים. כ-300 אלף אזרחים שהיגרו הן כיהודים או כבני משפחתם של יהודים אינם נחשבים ליהודים בידי הרבנות האורתודוקסית. הם אינם יכולים להינשא, להתגרש במדינה או להיקבר בבתי קברות יהודיים. יהודים שרוצים להינשא בטקס רפורמי, קונסרבטיבי או חילוני חייבים לעשות כן בחו"ל. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו במארס, למעלה משבעת אלפים אזרחים נישאו בחו"ל ב-2002. באפריל הורה בית המשפט העליון לממשלה להודיע לו בתוך שלושה חודשים על עמדתה בנוגע להכרה בטקסי נישואין שנערכו בידי פקידים בשגרירויות זרות במדינה, ואולם, עד סוף השנה הממשלה טרם הגיבה. חוק מ-1996 הדורש מהממשלה להקים בתי קברות אזרחיים טרם יושם בצורה מספקת.

 

יהודים שאינם אורתודוקסים נחשפו לקשיים רבים יותר באימוץ ילדים מיהודים אורתודוקסים. בדצמבר 2004 על פי עתירת "המרכז לפעולה דתית" בישראל, הורה בית המשפט העליון לממשלה להצדיק את הנוהג שלפיו שירות האימוץ במשרד הרווחה לפיו ילדים לא-יהודיים נמסרו רק למשפחות יהודיות אורתודוקסיות. עד סוף השנה הדין לא הסתיים.

 

ארגונים מוסלמים התלוננו שהממשלה אינה מממנת בצורה שווה את הבנייה והתחזוקה של אתרים קדושים למוסלמים בדומה לאתרים יהודיים אורתודוקסיים. הם גם טענו שהממשלה נמנעה משיפוץ מסגדים במקומות בהם לא נותרה אוכלוסייה מוסלמית ואפשרה שימוש במסגדים שלא למטרות דת.

 

חוק ההגנה על אתרים קדושים מ-1967 מגן על כל האתרים הקדושים, אך הממשלה התקינה תקנות יישום רק לאתרים יהודיים. בנובמבר 2004 עתרה עדללה לבית המשפט העליון לאלץ את הממשלה להוציא תקנות להגנה על אתרים מוסלמיים. הארגון טען שעקב אי-יישום התקנות בידי הממשלה אתרים שונים חוללו והשימוש בהם שונה. בית המשפט קיבל את העתירה והורה לממשלה להשיב עד 1 בינואר 2006.

 

הארגון הערבי לזכויות אדם דיווח בדצמבר 2005 כי כ-250 מקומות פולחן לא יהודיים נהרסו במשך ומאז מלחמת העצמאות ב-1948 או שהכניסה אליהם נאסרה על ערבים ישראלים. לדוגמה, הארגון דיווח שביוני חיללה סלילת כביש מהיר בית קברות מוסלמי ליד הכפר פרדיס. הארגון דיווח לאחר מכן שבעקבות פגישה בין תושבי פרדיס למתכנני הכביש, נעצרה הסלילה על מנת למנוע נזק נוסף לבית הקברות.

 

לדברי נציגי מוסדות נוצרים, שיעור הנפקת הוויזות לעובדי ארגוני דת נוצריים השתפר שיפור ניכר לעומת שנים קודמות. המחלקה לעניינים נוצריים במשרד הפנים דיווח שאישרה מרבית משלושת אלפי הפניות של אנשי כמורה במהלך השנה.

 

הכנסת לא אשררה את הסכם היסוד שקבע את היחסים בין הכס הקדוש למדינת ישראל שנדונו ב-1993. נציגי הממשלה והכס הקדוש נפגשו פעמים מספר במהלך השנה במטרה להגיע להסכם בעייני מיסים, כספים ועניינים משפטיים. המשא ומתן התייחס להמשך הפטור ממס למוסדות ורכוש רומאי-קתולי (כנסיות, מנזרים, מוסדות חינוך ורווחה) והגישה של המוסדות הללו לבתי המשפט בישראל. על פי החוק הישראלי הקיים, מחלוקות על רכוש הקשורות במוסדות דת נדונות בזרוע המבצעת. הדיונים נמשכו בסוף השנה.

 

במהלך השנה היו דיווחים על כך ששלטונות ההגירה בנמל התעופה שללו כניסה מלא-יהודים בעלי דרכון מושחת או שפג תוקפו, ואולם, הפקידים אפשרו ליהודים בעלי מסמכי מסע פגומים או חסרי תוקף להיכנס.

 

ב-7 ביולי פרסמה קהילה משיחית בערד מכתב ב"עתון הצבי" שדיווח על הטרדת חבריו בידי קהילה דתית קיצונית. ב-12 בספטמבר שמע בית המשפט העליון עתירה של יהודים חרדים שביקשו את הזכות להפגין ליד ביתם של יהודים משיחיים ולהפוך את החלטת המשטרה ששללה את ההפגנה. בסוף השנה לא התקבל מידע נוסף על החלטת בית המשפט. על פי יהודים משיחיים שחיים שם, מאז אפריל 2004 הפגינו חסידי גור בקביעות מול בתיהם של נוצרים ויהודים משיחיים בערד במחאה על מאמצי המרה לכאורה מצד הקבוצה.

 

ב-24 בדצמבר דיווח משקיף זר כי קבוצה של כ-200 יהודים חרדים הפריעו לטקס דתי בקהילה משיחית בבאר שבע. על פי הדיווח, הקבוצה דחפה וסטרה לכומר ופגעה ברכוש. ההמון הטריד את חברי הקהילה שניסו להימלט, הקיפו את רכבם וניסו להפוך אותו. המשטרה פיזרה את ההמון ואפשרה לבני הקהילה להימלט. ב-26 בדצמבר הגיש המשקיף הזר תלונה למשטרת באר שבע.

 

הותר למיסיונרים להטיף להמרת דת, למרות שכנסיית הקדושים בני זמננו נמנעה מכך מרצונה על פי הסכם עם הממשלה מלפני שנים רבות.

 

התעללות ואפליה חברתית

 

בין 10 ל-12 בפברואר פגעו מתפרעים דרוזים ושרפו עשרות עסקים, בתי ומכוניות של נוצרים בכפר מער שבצפון לאחר שדרוזי טען טענת כזב, לפיה צעירים נוצרים העלו תמונות פורנוגרפיות של נערות דרוזיות לאינטרנט. המתפרעים גם פגעו בכנסייה קתולית מלקיטית. לפחות תריסר נפצעו, נוצרים רבים נמלטו ממער וסירבו לאפשר לילדיהם לשוב לבתי הספר במשך שבועות. מנהיגי דת דרוזיים גינו את ההתפרעויות ונציגי הקהילה הנוצרית ביקרו את הממשלה שאיחרה להגיב. ביוני הודיעה הממשלה על הקצאת 2 מיליון דולר (9.2 מיליון ₪) מכספי מדינה לפיצוי אזרחים שרכושם נפגע בהתפרעויות. נכון לסוף השנה, לדברי נציגיהם המשפטיים של המשפחות, לא חולקו כספי פיצויים. ב-29 בספטמבר החליטה מח"ש שלא להעמיד לדין ארבעה שוטרים שלא מנעו את המתקפות וסגרה את התיקים שנפתחו נגדם.

 

במהלך פעולות המשטרה והשב"כ באפריל ובמאי עצרה המשטרה ושחררה תשעה יהודים ישראלים בחשד שתכננו מתקפות על מסגדים בהר הבית בירושלים. המשטרה לא הגישה כתבי אישום.

 

ב-5 בספטמבר  יהודי חרדי צעיר ירק לעבר כמרים יוונים אורתודוקסים בירושלים. העבריין נעצר, נקנס ונאסר עליו להיכנס לעיר העתיקה במשך 30 יום. אירעו תקריות שבמהלכן יידו חרדים אבנים על נהגים שנסעו בשבת.

 

ב-19 באוגוסט עצרה המשטרה את שמעון בן חיים וויקטוריה שטיינמן על חילול אתר קדוש למוסלמים כאשר זרקו ראש חזיר עטוף בכפייה ועליה המילה "מוחמד" אל חצר מסגד סמוך לתל אביב. ב-4 בספטמבר הורשע בן חיים על פגיעה בדת ושטיינמן הורשעה בשיתוף פעולה עמו. בית משפט בתל אביב שחרר את שניהם בערבות לפני המשפט ואולם עד סוף השנה המשפט טרם החל.

 

כתובות ניאו-נאציות רוססו על מצבות וקברים של מספר דמויות ידועות מההיסטוריה הישראלית. במאי רוססו צלבי קרס וכתובות נאצה שהשוו את ראש הממשלה שרון לאדולף היטלר על הכביש המוביל למוזיאון השואה - יד ושם בירושלים. ביוני החלה המשטרה לחקור שני חיילי צה"ל שנתפסו תוך כדי השתתפות בטקסים ניאו-נאציים.

 

לדיון מפורט יותר, ראה דו"ח בינלאומי על חופש הדת לשנת 2005.

 

ד.         חופש תנועה בתוך המדינה, נסיעות לחו"ל, הגירה ושיבה

 

החוק מקנה את הזכויות הללו והמדינה בדרך כלל כיבדה אותן למעשה בנוגע לאזרחיה. (ראה נספח ובו דיון במגבלות תנועה בתוך השטחים הכבושים, בין השטחים לישראל ובניית גדר ההפרדה.)

 

אזרחים בדרך כלל חופשיים לנסוע למדינות אחרות ולהגר, בתנאי שאין להם חובות לצבא או מגבלות מנהליות. הממשלה רשאית לאסור על אזרח לעזוב את המדינה משיקולים ביטחוניים.

 

בכפוף לתנאי שחרורו לאחר ישיבה של 18 שנים בכלא בעוון ריגול ובגידה (ראה סעיף 2 א') נמשך האיסור שהוטל על מרדכי וענונו מלקבל דרכון, לנסוע מחוץ לגבולות ישראל, להתקרב בטווח של 500 מטרים לנמלי תעופה ומעברי גבול יבשתיים ולהיכנס למשרדים דיפלומטיים זרים כלשהם. ב-19 באפריל האריך שר הפנים את המגבלות הללו למשך שנה נוספת. במאי פסק בית המשפט המחוזי בירושלים שווענונו יוכל לנסוע לגדה המערבית כיוון שלא מדובר בנסיעה לחו"ל. ב-18 בנובמבר עצרה המשטרה את וענונו במחסום בירושלים עם שובו מפרבר של העיר, המשטרה טענה שהפר את המגבלות שהוטלו עליו. הדיון בעניינו של וענונו נמשך גם בסוף השנה.

 

לכל אורך חודש יולי מנעה המשטרה, בטענות של ביטחון, ממפגינים שהתנגדו לפינוי ישובים מלנסוע להפגנות ברצועת עזה. כמה ארגוני זכויות אדם בלתי ממשלתיים מקומיים מתחו ביקורת על שהממשלה מגבילה את זכות אזרחיה לנסוע ולהתכנס.

 

במאי 2003 נעצר שייח ראעד סלאח, מנהיג הזרוע הצפונית של התנועה האיסלמית הישראלית, על כי סיפק לכאורה כספים לארגוני טרור (ראה סעיף 1 ה'). בפברואר הסכים סלאח לעסקת טיעון שבמסגרתה בוטלו מקצת האישומים. תקופת המעצר שקדמה לפס"ד הובאה בחשבון, והוא שוחרר ביולי. כתנאי לשחרורו, נאסר עליו להיכנס לירושלים בלי רשות מהמשטרה במשך ארבעה חודשים.

 

אזרחים, כולל בעלי נתינות כפולה, חייבים להיכנס למדינה ולצאת ממנה בעזרת דרכונם הישראלי בלבד. בנוסף לכך, אזרחים אינם רשאים לנסוע למדינות הנמצאות במצב מלחמה רשמי עם ישראל בלי רשות מהממשלה.

 

חוק האזרחות והכניסה לישראל מ-2003 אוסר על פלסטינים מהשטחים הכבושים להחזיק בזכויות תושבות או אזרחות עקב נישואין לישראלים או לתושבים פלסטינים של ירושלים. ביולי האריכה הכנסת את החוק עד מארס 2006 ותיקנה אותו כך שגברים פלסטינים בני 35 פלוס ונשים בנות 25 ומעלה יוכלו לזכות באזרחות ישראלית על רקע איחוד משפחות. ארגוני הגנה טענו שלמרות התיקון, החוק מפלה נגד אזרחים ותושבים ערביים (ראה פרק 5).

 

החוק אוסר על הגליה בכוח של אזרחים והממשלה בדרך כלל כיבדה את האיסור הזה למעשה. במאי דיווחו אמצעי התקשורת כי המשטרה יעצה לשייח כמאל חטיב, סגן יושב ראש הזרוע הצפונית של התנועה האיסלמית, כי השתתפותו בכנס בלונדון על זכות השיבה הפלסטינית תיחשב לבלתי חוקית כיוון שהכנס אורגן לכאורה על-ידי גורמים עויינים למדינת ישראל. חטיב לא השתתף בכנס. לדברי אמצעי התקשורת, חטיב טען שהמשטרה אמרה לו שהוא יושם במעצר או יינקטו נגדו צעדים קשים מכך עם חזרתו.

 

הגנה על פליטים

 

הממשלה מספקת לפליטים את ההגנות המוקנות על פי אמנת האו"ם מ-1951 המתייחסת למעמד של פליטים והפרוטוקול מ-1967, וייסדה שיטה שלפיה אדם יכול לבקש מעמד של פליט. הפלסטינים נחשבים כמוגנים על ידי סוכנות האו"ם לרווחת הפליטים הפלסטינים ולפיכך אינם זכאים למעמד של פליטים.

 

הממשלה שתפה פעולה עם נציב העליון של האו"ם לענייני פליטים (UNHCR)  וארגונים הומניטריים אחרים בסיוע לפליטים יהודיים. הממשלה גם סיפקה הגנה זמנית לאנשים שאינם נחשבים לפליטים על פי אמנת 1951 והפרוטוקול מ-1967. הממשלה סיפקה הגנה הומניטרית זמנית לאנשים מ"מדינות עימות" באפריקה.

 

נציב העליון של האו"ם לענייני פליטים (UNHCR)  הפנה פונים הזכאים למעמד של פליטים ל"ועדה הענקת המעמד הלאומי" ומשרד הפנים קיבל את ההחלטה הסופית. "הקליניקה לזכויות פליטים" באוניברסיטת תל אביב טענה שהנהלים של הוועדה אינם שקופים, שהיא לא פרסמה נתונים על פעילותה וכי הפונים שנדחו לא קיבלו בדרך כלל סיבה לדחייה.

 

הממשלה לא השיבה את האנשים שנשלל מהם מעמד של פליט למדינות המוצא שלהם נגד רצונם והם יכלו על פי המדווח להישאר במתקני מעצר במשך חודשים. במקרה של מבקשי מקלט ממדינות שעמן ישראל נמצאת במלחמה, הממשלה ניסתה לאתר מדינה שלישית שתהיה מוכנה לקבלם. הממשלה סיפקה למבקשי מקלט היתרי עבודה זמניים, אך ללא זכויות סוציאליות. אנשים שקיבלו מעמד של פליטים קיבלו ויזה זמנית שניתן לחדשה.

 

סעיף 3 – כיבוד זכויות פוליטיות: זכותם של האזרחים להחליף את ממשלתם

 

החוק מעניק לאזרחים את הזכות להחליף את ממשלתם בצורה שלווה, והאזרחים מימשו בפועל את זכותם זו באמצעות בחירות תקופתיות, חופשיות והוגנות שנערכו על בסיס של זכויות שוויוניות.

 

בחירות והשתתפות בתהליך הפוליטי

 

זוהי דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת שיטה רב-זרועית פעיל. מפלגות קטנות יחסית, כולל מפלגות שתמיכתן העיקרית מגיעה מערביי ישראל, זוכות בקביעות במושבים בכנסת. מפלגת הליכוד בהנהגת אריאל שרון זכתה ברוב המושבים בכנסת בינואר 2003, שרון הקים ממשלה ועמד בראשה. ב-21 בנובמבר שרון ביקש מנשיא המדינה לפזר את הכנסת בטענה של קשיים בשמירה על הרוב של הקואליציה והודיע על פרישה מהליכוד. ב-24 בנובמבר הקים שרון מפלגה חדשה "קדימה". מועד הבחירות נקבע ל-28 במארס 2006. ב-9 בדצמבר, הכנסת פוזרה בהוראת נשיא המדינה.

 

חוק יסוד אוסר על מועמדות של מפלגה או אדם המכחישים הן את קיום מדינת ישראל כמדינה לעם היהודי והן את אופייה הדמוקרטי של המדינה, או מפלגות שמסיתות לגזענות.

 

במאי 2004 תיקנה הכנסת את החוק כך שנדרש ממפלגה להשיג 2 אחוזים ולא 1.5 אחוזים כדי לעבור את אחוז החסימה לכנסת. מנהיגי ערביי ישראל ביקרו את התיקון בטענה שהוא יפגע במפלגות הקטנות, כולל המפלגות המייצגות את הקהילה הערבית-ישראלית.

 

בכנסת המונה 120 חברים מכהנות 18 חברות. הקבינט ובו 20 שרים כלל 3 נשים עד נובמבר, כאשר מפלגת העבודה פרשה מהממשלה ועמה אחת השרות. שש נשים יושבות בבית המשפט העליון המונה 14 שופטים. הכנסת  כללה 11 ערבים ו-2 דרוזים. מרבית מ-11 חברי הכנסת הערבים ייצגו מפלגות שעיקר תמיכתן מהאוכלוסייה הערבית. במארס 2004, לראשונה מאז הקמת המדינה, מונה ערבי נוצרי למשרה קבועה בבית המשפט העליון. טרם מונה אזרח מוסלמי או דרוזי כשופט בבית המשפט העליון.

 

ב-20 ביולי תיקנה הממשלה את חוק הייצוג השווה לנשים – 1956, כך שיכלול צירופן של נשים לצוותים מטעם הממשלה לשיחות שלום ולקביעת מדיניות פנים, חוץ וביטחון.

 

במארס 2004 גילה מבקר המדינה 2,298 תושבים שלו היו בחיים היו בני למעלה מ-110, אך הופיעו ברשימת הבוחרים ומקצתם נרשמו כאילו הצביעו לאחרונה בבחירות. המבקר המליץ על חקירה. הממשלה הקימה ועדה בין-משרדית שתכין הליך ממוחשב שימנע בעיות אלו בעתיד. בנוסף לכך, בעקבות הצלבה שביצעה הממשלה בין מסדי נתונים של משרדים שונים, קבע מרשם האוכלוסין את מותם של כ-9 אלפי תושבים בני למעלה מ-100.

 

שחיתות ממשלתית ושקיפות

 

ישראלים רבים רואים בשחיתות בעייה. ביולי הקימה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית לחשיפת שחיתות בשלטון אך פיזרה אותה בדצמבר על מנת להימנע מפוליטיזציה של הוועדה לקראת הבחירות של 28 במארס 2006.

 

מפלגת העבודה המשיכה לחקור טענות שבמהלך החתמת חברים למפלגה במאי זייפו פעילי המפלגה טופסי הרשמה של בוחרים. בנובמבר ביטלה המפלגה אלפי חתימות מפוקפקות ומחקה אותם מרשימת הבוחרים.

 

היועץ המשפטי לממשלה המשיך לבחון את קשריו של ראש הממשלה אריאל שרון ל"פרשת סיריל קרן", שבה קרן לכאורה פעל כצינור או מקור להעברת מימון בלתי חוקי ששרון השתמש בו להחזרת תרומות בלתי חוקיות למסע הבחירות שלו. החקירה עדיין נמשכה בסוף השנה. ב-18 בנובמבר, עומרי שרון, בנו של ראש הממשלה וחבר כנסת, הודה בכך ששיקר בבית משפט וזייף מסמכי תאגיד על מנת להסתיר כספים שגוייסו בצורה בלתי חוקית בהקשר למסע הבחירות של אביו ב-1999 בבחירות המקדימות בליכוד.

 

ביולי 2004 פיטר ראש הממשלה את שר התשתיות, ח"כ יוסף פריצקי, מהקבינט לאחר שערוץ 1 שידר הקלטה של פריצקי שלכאורה קשר עם בלש פרטי לפגוע בשמו הטוב של חבר מפלגתו. ב-17 בינואר סגר היועץ המשפטי את התיק נגד פריצקי. הוא לא מצא בסיס משפטי להאשמות פליליות אך מתח ביקורת קשה על התנהגותו של פריצקי. פריצקי המשיך לכהן בכנסת.

 

בספטמבר 2004 הושעה ח"כ צחי הנגבי מתפקידו כשר לביטחון פנים עקב חקירה פלילית בחשדות של מינויים פוליטיים בלתי ראויים כאשר שימש כשר לאיכות הסביבה בשנים 2001-2003. ב-7 בדצמבר המליצה המשטרה ליועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד הנגבי על מינויים פוליטיים בלתי סדירים. בסוף השנה המשיך הנגבי לשרת כשר בלי תיק בשעה שהיועץ הממשלתי שקל את המקרה.

 

על פי חוק יש לציבור גישה למידע ממשלתי ואזרחים רשאים להגיש בקשה לזכות בגישה. על פי "ארגון זכויות האזרח בישראל" (ACRI) ו"התנועה לאיכות השלטון" (MQG) – ארגון בלתי ממשלתי החוקרבעיות שחיתות וחוסר שקיפות - הממשלה אינה מממשת את חוק חופש המידע הזה ביעילות. התנועה לאיכות השלטון טענה שהתקשתה להשיג מידע מהממשלה, בפרט על התקציב וההפרטה.

 

סעיף 4 – יחס הממשלה לחקירה בינלאומית וחוץ-ממשלתית על הפרת זכויות אדם לכאורה

 

ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים רבים פעול בלי הגבלות מצד הממשלה, חקרו ופרסמו את ממצאיהם בנושא זכויות אדם. פקיד הממשלה בדרך כלל שיתפו פעולה והגיבו בחיוב לדעות שהביעו.

 

ארגונים בלתי ממשלתיים חייבים להירשם אצל הממשלה על ידי הגשת טופס בקשה ותשלום של כ-20 דולר (85 ₪). הם פועלים  בהתאם לחוקים הנוגעים לארגונים ללא כוונת רווח. ארגונים בלתי ממשלתיים רשומים זוכים לתמיכה ממשלתית על פי מדיניות הממשלה. ארגונים בלתי ממשלתיים של ערביי ישראל התלוננו בשנים האחרונות על קשים ברישום ובקבלת מימון ממשלתי.

 

ב-2003 הקים משרד החוץ יחידת קשר לפיתוח וניהול קשרים עם ארגונים בלתי ממשלתיים בינלאומיים ומקומיים, לסייע לעמותות ישראליות להשתתף באו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים ולקדם ביקור נציגי ארגונים בלתי ממשלתיים בינלאומיים בישראל.

 

במהלך השנה אסר שר הפנים, על פי צו מ-2002, על כל האזרחים הזרים הקשורים בארגוני זכויות אדם פלסטיניים וארגוני סולידריות מסויימים מלהיכנס לארץ.

 

(ראה נספח על עמותות בשטחים הכבושים.)

 


סעיף 5 – אפלייה, הפרת זכויות חברתיות וסחר בבני אדם

 

החוק אוסר אפלייה על בסיס גזע, מין, מצב משפחתי, דעה פוליטית וגיל. לעיתים, חוקים אלה לא נאכפו, הן עקב אפלייה מוסדית והן עקב מחסור במשאבים. ב-7 בספטמבר קבע שר הפנים דאז אופיר פינס-פז כי מדיניות המדינה כלפי אזרחים ערביים היא "אפלייה מוסדית" וקרא לאפלייה מתקנת.

 

נשים

 

חוק שוויון זכויות הנשים מספק זכויות שוות לנשים והגנה מפני אלימות, הטרדה מינית, ניצול מיני וסחר, ואולם אלימות כלפי נשים היוותה בעייה. הממשלה דיווחה כי בין 1 בינואר ל-6 באוקטובר הוגשו למשטרה כ-15 אלף תלונות של אלימות במשפחה. המשטרה מטפלת בכ-20 אלף מקרים של אלימות במשפחה בשנה, מהם כ-17 תלונות של נשים נגד בעליהן. הממשלה דיווחה כי ב-2004 הורשעו 1,297 בני אדם על אלימות כלפי בת/בן זוג. משרד הרווחה סיפק לנשים מוכות מקלטים והפעיל קו חירום ארצי לנשים מוכות. הממשלה דיווחה כי המשטרה מפעילה מרכז טלפוני ממוחשב ארצי המיידע את הקורבנות על הטיפול בתיקים שלהם ומשתמש במסד נתונים ממוחשב לקישור מקרים של פשעי מין על מנת לזהות ולאתר עבריינים. צה"ל ומשטרה צבאית חוקרת קיבלו דיווחים על מקרי אלימות במשפחה שבהם החשוד עשוי לשאת נשק צה"לי. מגוון רחב של ארגוני נשים וקווי חירום סיפקו שירותים כגון ייעוץ, טיפול טלפוני במצבי משבר, סיוע משפטי ומקלטים לנשים מוכות.

 

אונס הינו בלתי חוקי; אולם, הארגונים הבלתי ממשלתיים רואות בדגאה את העלייה במקרי האונס. דיווחים על אונס למוקדי חירום עלו ב-15 אחוזים במהלך 2004, על פי הדוח השנתי של המרכז לסיוע לנפגעות אונס בישראל, שפורסם בפברואר. לדברי המשטרה, עלה שיעור מקרי האונס בתל אביב ב-2004 ב-27 אחוזים.

 

ארגוני נשים דיווחו בשנים שעברו על מקרים של נשים ערביות שנרצחו בידי גברים - קרובי משפחתן על רקע של "כבוד המשפחה", אם כי אין מספר מדוייק. ארגון "נשים נגד אלימות" (WAVO) דיווח כי לפחות תשע נשים ערביות-ישראליות נפלו קורבן לרצח על רקע כבוד המשפחה והעריכו כי 10 נשים ערביות-ישראליות נרצחות בממוצע על רקע כבוד המשפחה .  המשטרה חושדת בבני משפחה שרצחו אשה ערבייה ברמלה ב-1 בינואר כיוון שהמיטה קלון על המשפחה. בסוף השנה המקרה עדיין היה תלוי ועומד. ביולי חקרה המשטרה מקרה שבו גבר ואשה, שניהם ערבים ישראלים, נורו ונהרגו. המשטרה חשדה שהרצח כרוך בכבוד המשפחה כיוון שהקורבנות התגוררו ביחד למרות שלא היו נשואים. המשטרה פתחה בחקירה, אך המקרה לא נסגר נכון לסוף השנה.

 

ב-22 באוקטובר מצאה המשפחה אשה דרוזית תלוייה על עץ והאשימה שלושה מבני משפחתה, כולל את אביה, ברציחתה. המשטרה חשדה שגברים – קרובי משפחתה - רצחו אותה על שחיללה את כבוד המשפחה. לדברי נשים נגד אלימות, הקהילה המקומית טענה שהמשטרה עצרה את האנשים הלא נכונים וכי ההוכחות הצביעו בכיוון אחר. חקירת המשטרה נמשכה בסוף השנה.

 

ב-17 בדצמבר עצרה המשטרה שני אחים מהעיירה הערבית-ישראלית מע'ר לאחר שהודו ברצח אחותם, לכאורה כדי לשמור על כבוד המשפחה. ב-19 בדצמבר הם הובאו בפני שופט בעכו באשמת רצח. הדיון נמשך בסוף השנה.

 

ב-19 במאי שרפו אלמונים מתפרה בעיר הבדווית לקיה שבנגב שהופעלה בידי ארגון מתנדבים לשיפור מעמד הנשים. הארגון חשד כי גברי הקהילה, שהתנגדו לכך שנשיהם עובדות מחוץ לבית, הציתו את הדליקה. בסוף השנה נמשכה חקירת המשטרה אך לא בוצעו מעצרים.

 

הזנות אינה בלתי חוקית. החוק אוסר הפעלת בתי בושת והפעלת עסקי-סקס מאורגנים אך בכמה ערים גדולות פעלו בתי בושת.

 

החוק למניעת הטרדה מאיימת ולמניעת אלימות במשפחה דורש מתן הודעה לקורבנות חשודים על זכותם לקבל סיוע. על פי דוח ממשלתי שהוגש לוועדה של האו"ם ב-29 במאי, מאז 2002 הוגשו לבתי המשפט 2,946 בקשות לצווי הרחקה על סמך החוק הזה, עלייה מ-472 מקרים ב-2002 ל-1,307 מקרים ב-2004. במארס הוגש דוח לוועדה למעמד האשה של האו"ם ובו טענו כמה ארגוני נשים כי כ-130 אלף נשים ישראליות בנות 25 עד 40 הוטרדו מינית במקום העבודה. בפרק הזמן שבין 1 בינואר ל-1 באוקטובר פתחה המשטרה 158 תיקים של הטרדה מינית ו-137 נשלחו לפרקליטות להגשת כתבי אישום.

 

החוק מאפשר הגשת תביעות קיבוציות ודורש ממעסיקים לתת שכר שווה לעבודה שווה, ואולם, נותרו פערי שכר של ממש. על פי פרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממארס, נשים השתכרו 83 אחוז משכרם של הגברים ומנהלות הרוויחו 74 אחוז משכרם של מנהלים.

 

בתי דין דתיים אחראיים על חוק המעמד האישי ובתי דין אלו הגבילו את זכויות הנשים היהודיות והמוסלמיות. לא הורשה לנשים יהודיות ליזום הליכי גירושין בלי הסכמת בעליהן. כתוצאה מכך ישנן אלפי "עגונות" שאינן רשאיות להינשא שנית או להוליד ילדים במסגרת נישואין כיוון שבעליהן נעלמו או סירבו לתת להן גט. בתי דין רבניים יכולים להטיל עונשים על סרבני גט, אך אינם רשאים להעניק גט בלי הסכמתו. במקרים מסויימים, נשים מוסלמיות רשאיות לבקש ולקבל גט בבית הדין השרעי בלי הסכמת בעליהן. באמצעות כתובה הן יכולות לקבוע מקרים מסויימים שבהם יתגרשו בלי הסכמת הבעל. בעל מוסלמי רשאי לגרש את אשתו בלי הסמתה ובלי לקבל פסק דין בהתאם.

 

ילדים

 

החוק מספק הגנה כוללת על זכויות ורווחת הילדים והממשלה באופן כללי מחוייבת להבטחת אכיפת חוקים אלו. הממשלה המשיכה לחוקק חוקים נגד התעללות מינית, גופנית ונפשית בילדים ויזמה דיווח מקיף. ישנם חמישה מקלטים לילדים בסכנת התעללות.

 

על פי דוח מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד, מספר המקרים המדווחים של התעללות והזנחת ילדים עלה ב-130 אחוזים בעשור האחרון. הדוח קבע שכ-39 אלף ילדים עברו התעללות ב-2004 לעומת 16,800 ב-1995. על פי דוח משטרה שהוגש לוועדה בכנסת בדצמבר, למעלה מ-50 אחוז מקורבנות עבירות המין מדי שנה הם ילדים.

 

בדוח השנתי של המוסד לביטוח לאומי מ-8 באוגוסט נכתב שכשליש מהילדים במדינה חיים מתחת לקו העוני וכי מספר הילדים העניים צמח כ-9.4% בשנת 2003. הדוח של הארגון הערבי-ישראלי לקידום שוויון זכויות אזרחי בישראל "סיכוי" ל-2004 הצהיר כי 45 אחוז מהמשפחות הערביות נמצאות מתחת לקו העוני (לעומת 15 אחוז מהמשפחות היהודיות) וכי אחוז התמותה בקרב ילדים ערביים הוא כפול מזה של ילדים יהודיים. דוח של משרד הבריאות מ-25 באוגוסט קבע כי תמותת תינוקות בקרב הבדווים בנגב היא 15 לכל 1,000 לידות.

 

חינוך חובה קיים עד כיתה ט'. הממשלה הפעילה מערכות לימוד נפרדות לילדים דוברי עברית (בעיקר יהודים), ילדים דוברי ערבית (בעיקר ערבים-ישראלים) וחרדים. ואולם, הוצאת הממשלה על חינוך ושירותים באזורים ערבים היה פחות מאשר באזורים יהודיים. לדברי מחקר שנערך באוניברסיטה העברית, הכספים המושקעים בילדים יהודים הם פי-שלושה מהמושקע בילדים ערבים. "משמר זכויות האדם" דיווח במאי כי הממשלה מספקת מורה אחד לכל 16 ילדי בית ספר עממי יהודיים לעומת מורה אחד לכל 19.7 ילדים ערבים.

 

במהלך השנה הצהיר משרד החינוך כי הוא מיישם רפורמות בתשע רשויות ערביות, שלא פורטו בשם, בהמלצת כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל (ועדת דברת) משנת 2004.

 

בדצמבר 2004 ועדת דברת פרסמה המלצות המתייחסות לבתי ספר חרדים ומפלגות חרדיות, כגון יהדות התורה, המתנגדות להתערבות הממשלה במערכת החינוך שלה. בתי הספר היחידים שאינם ממשלתיים ומקבלים מימון ממשלתי הם בתי הספר החרדים. בתי ספר של החינוך העצמאי המקבלים תמיכה ממשלתית לא צייתו לדרישות מכל בתי הספר המקבלים מימון מהמדינה ללמד מקצועות יסוד כגון מתמטיקה. בדצמבר 2004 קבע בית המשפט העליון כי עליהם לציית לכך עד פתיחת שנת הלימודים 2007 או להפסיד את המימון הממשלתי.

 

באוגוסט הגיש עדללה עתירה נגד עירייה לוד ומשרד החינוך לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעקבות סירוב לרשום ילד ערבי בן 8 לבית ספר יהודי בלוד. העירייה ומשרד החינוך טענו שעדיף לילד ללכת לבית ספר ערבי. בתגובה לצו בית משפט מ-4 בספטמבר, העירייה רשמה את הילד לבית הספר היהודי ועדללה משך את עתירתו.

 

ילדים יהודיים הלכו לבתי ספר שבהם שפת ההוראה עברית והלימודים כוללים את תולדות עם ישראל. ילדים ערבים-ישראלים, כמעט מבלי יוצא מהכלל, בחרו בבתי ספר עם הוראה בערבית ופחות התמקדות ביהדות. ארגונים ערבים-ישראלים טענו שחינוך הילדים הערבים נופל מהחינוך של הילדים היהודיים במגזר החילוני. על פי "ועדת המעקב העליונה לעניינים ערבים", קיים מחסור של חמשת אלפי כיתות לימוד במגזר הערבי. ארגון "סיכוי" לשוויון הזדמנויות הצהיר בדוח לשנת 2003-04 כי כמחצית מהישראלים הלא-יהודיים בני 15 ומעלה לא למדו בתיכון, בהשוואה לחמישית מהאוכלוסייה היהודית.

 

ארגון הגנה ערבי-ישראלי עטן כי  21.5 אחוז מהיהודים החלו בלימודים אקדמיים בהשוואה ל-11.5 אחוזים מהמוגדרים כ"בני דתות אחרות", מרביתם ערבים. חברי הכנסת הערבים מתחו ביקורת על ההישגים האקדמיים הנמוכים של תלמידים ערבים וטענו שהדבר נובע מאפלייה במערכת. שיעור הילדים הבדווים שהלכו לגני ילדים הוא הנמוך במדינה, ושיעור התלמידים הבדווים שנשרו מתיכון היה הגבוה ביותר.

 

גיל המינימום לנישואין הוא 17 הן לבנים והן לבנות. על פי המועצה הלאומית לשלום הילד, היו מקרים של נישואין מתחת לגיל 17 בקרב קבוצות מיעוט, כגון מוסלמים, חרדים מקבוצות מסויימות ועולים חדשים מאתיופיה וממדינות איסלמיות בברית המועצות לשעבר.

 

בפברואר 2004 העריך ארגון "עלם" שמסייע לנוער במצוקה, כי למעלה מאלף נשים בנות 18 ומטה עסקו בזנות.

 

סחר בבני אדם

 

החוק אוסר רק סחר בנשים למטרת ניצול מיני, ואולם, סחר למטרות עבודה וכן לזנות נותר בגדר בעייה חמורה. החוק הפלילי קובע ששידול לזנות הוא עבירה פלילית והעונש עליה הוא בין 4 ל-20 שנות מאסר, ויציאה של אשה מהארץ "כדי לעסוק בזנות בחו"ל" נחשבת אף היא לעבירה. הפעלת בתי בושת ו"עסקי מין מאורגנים" אינה חוקית.

 

החוק מבטיח לעובדים זרים מעמד חוקי, תנאי עבודה ראויים, ביטוח בריאות וחוזה העסקה כתוב, ואולם, מעסיקים מסויימים אלצו עובדים מסויימים שנכנסו למדינה בצורה חוקית ובלתי חוקית לחיות בתנאים שהם בגדר סחר. רשויות אכיפת החוק הצליחו אמנם להגיש כתבי אישום כנגד מעסיקים שהפרו את דיני העבודה, כולל הפרות שדומות לסחר, אך הם לא הטילו עונשים חמורים על סוכנויות כוח אדם בגין סחר משום שהחוק אינו אוסר על סחר אם הוא למטרות שאינן זנות. ישנם מקרים מתועדים רבים של עובדים זרים שחיים בתנאים קשים, נתונים לשעבוד עקב חוב כספי ומוגבלים בתנועתם.

 

קבוצות פשע מאורגן סחרו בנשים, בפרט מברית המועצות לשעבר, לעתים פיתו אותם בהצעות עבודה במגזר השירותים. עובדים זרים הגיעו בעיקר מדרום-מזרח אסיה, מזרח אסיה, אפריקה, טורקיה, מזרח אירופה (רומניה) ומדינות מרכז ודרום אמריקה. נודע כי מקצת הסוחרים מכרו נשים לבתי בושת, אילצו אותן לחיות בתנאים קשרים, היכו ואנסו אותן ואלצו אותן לשלם עבור הנסיעה ו"חובות" אחרים באמצעות שרותים מיניים. על פי ארגונים מקומיים, סוחרים הביאו למדינה בין אלף לשלושת אלפים נשים במהלך השנה למטרות זנות. הממשלה דיווחה שבמהלך השנה 59 נשים שהגיעו בדרך זו ארצה שוכנו במקלט "מגן" ועוד 128 קורבנות סחר בנשים שהו במתקני מעצר. להערכת הממשלה לפחות 682 נשים ענו על הקריטריונים הבסיסיים בדבר קורבנות סחר גם אם לא הודו בכך.

 

באוקטובר טענו שני ארגונים בלתי ממשלתיים כי במדינה ישנם 200 אלף עובדים זרים וכי 20 אחוז מהם היו קורבנות של סחר אדם. במהלך השנה שלל משרד התעשייה המסחר והעבודה 185 היתרים להעסקת עובדים זרים, פתח 1,220 תיקים נגד מעסיקים החשודים בהפרת חוקי העסקת עובדים זרים והטיל 8,356 קנסות מנהליים על מעסיקים. במהלך השנה הגיש המשרד גם 208 תביעות פליליות נגד מעסיקים, כולל חברות כוח אדם, בגין הפרות של חוקי העבודה וזכתה ב-38 פסקי דין נגד עבריינים.

 

הממשלה לא חיזקה את החוקים למלחמה בסחר אדם. ב-2003 הקימה הממשלה יחידה של משמר הגבול למלחמה בהברחת בני אדם וסמים מעבר לגבול עם מצריים. במשך השנה לכדה היחידה המיוחדת 345 ישראלים וזרים שחדרו למדינה, כולל 45 נשים שהובאו לצורכי זנות או עבודות בית. חוק מ-2003 קובע עונשי מינימום לסוחרים בנשים לצורכי מין. במהלך השנה עצרה המשטרה 78 בני אדם על סחר באדם למטרות זנות ועבירות דומות, המדינה החזיקה 18 חשודים במעצר בלי שחרור בערבות עד לסיום משפטיהם. המשטרה שייכה את חוסר במעצרים משמעותיים ואת הירידה במעצרים על רקע סחר באדם בגבול להגברת פעילותה במהלך השנתיים האחרונות.

 

בתי המשפט גזרו עונשים חמורים יותר מבעבר על סחר בנשים, אך העונשים נותרו קלים בצורה ממשית מעונש המאסר המרבי של 20 שנה. מאז חוקק החוק בכנסת ב-2000, גזרו בתי המשפט על סוחרי אדם עונש ממוצע של שש שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. הממשלה מעניקה לקורבנות הסחר פיצוי בסך פחות מ-10 אחוז מהפיצוי המרבי הקבוע בחוק, 50 אלף דולר (230 אלף ₪).

 

הממשלה חקרה האשמות של שחיתות והתנהגות בלתי הולמת מצד שוטרים מסויימים, כולל לקיחת שוחד, מתן התראה על פשיטות והטרדה מינית של קורבנות הסחר באדם. במהלך השנה סקרו שני ארגונים 106 נשים במצב זה, 44 אחוז מהן טענו שהמשטרה נתנה חסות לבית הבושת שבו עבדו. הממשלה טענה שלא קיבלה דיווחים במהלך השנה בנוגע לפקידים שהשתתפו, סייעו או העלימו עין מסחר באדם, לא ביצעה מעצרים ולא הגישה כתבי אישום או תביעות בגין עבירות אלה.

 

משרד המשפטים הוציא קווים מנחים לביצוע חקירה של תלונות מצד עובדים זרים בתוך 45 יום. כאשר התובעים אספו די ראיות, הם הגישו כתבי אישום בתהליך מזורז כדי לוודא שההליכים יהיו יעילים גם אם העובד הזר עזב את המדינה. במקרה של שוטרים שהורשעו בפשעי מין עם עובדת זרה שארע לא מכבר, קיבל בית המשפט העליון את ערעור התביעה והאריך את העונש מ-24 ל-42 חודשי מאסר. במקרה אחר הורשע שוטר בדרישת טובות מיניות מאשה ואיים לאסור ולגרש אותה אם לא תציית. נכון לאוקטובר גזר דינו טרם נפסק.

 

המקלט הממשלתי לקורבנות סחר אדם בדרך כלל מלא עד קצה גבול היכולת שלו, 50 בני אדם. לדברי ארגוני זכויות אדם דרושים מקלטים נוספים. לדברי הממשלה, במהלך השנה בחרו 108 קורבנות סחר באדם להעיד, בהשוואה ל-81 קורבנות ב-2003. הממשלה העבירה 46 נשים למקלט הממשלתי, מהן 36 שהסכימו להעיד נגד האנשים שביצעו בהם את העבירה. ב-2003 דחקו היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והכנסת בבית המשפט להאיץ את שמיעת העדויות של קורבנות סחר באדם והחוק דורש שמיעת עדות בתוך חודשיים מיום הגשת כתב האישום נגד חשודים בסחר באדם, אך היו קורבנות שהמתינו אפילו 18 חודשים. לדברי הממשלה, בין ינואר לאוקטובר, הקורבנות המתינו חודשיים בממוצע בכל המחוזות מיום הגשת התביעה עד לדיון הראשון בבית המשפט.

 

הממשלה לא נסחה תוכנית למניעת סחר באדם. למרות שבמאי אושר מימון למתאם בין-משרדי למלחמה בסחר באדם, בסוף השנה טרם מונה מתאם ולא הוקצה מימון לעוזר. הממשלה ועמותה בלתי ממשלתית שיתפו פעולה בהכשרת שופטים שיושבים בדיוני גירוש. באוקטובר הקימה הממשלה צוות בין-משרדי לטיפול בבעיות הקשורות בסחר באדם למטרות זנות ועבודה. הצוות נפגש שלוש פעמים בין אוקטובר לינואר וכלל נציגים ממשרד החוץ, המשפטים, הפנים, התעשייה המסחר והתיירות, הרווחה, המשטרה ומנהל ההגירה. כמו כן, בסיוע מעמותות, הפיצה הממשלה עלונים בשגרירויות במדינות מקור כגון מולדובה ואוזבקיסטן, שבהן הוזהרו קורבנות פוטנציאליים. העמותות הקשורות בתהליך זה טענו שמספר העלונים אינו מספיק כדי להגיע לאנשים העלולים להיפגע מהתופעה.

 

כתוצאה ממאמצים בינלאומיים מתואמים שעשתה המשטרה במהלך השנה הסגירו כמה משטרות לישראל אנשים שהואשמו בסחר באדם. לדוגמה, שלטונות רוסיה הסגירו את אזרח ישראל שוטה שמלשבילי ובסוף השנה הוא עמד לדין על סחר באדם. גם שלטונות אוקראינה הסגירו את סרגיי מטאטוב, שאף הוא הועמד לדין בסחר באדם. כך גם, כתוצאה מחקירה משותפת, עזרו שלטונות ישראל ובלרוס כמה חשודים המשתייכים לשתי כנופיות שסחרו בנשים מבלרוס לישראל.

 


נכים

 

הממשלה סיפקה מגוון רחב של הטבות לנכים. החוק מעניק הגנה ושוויון זכויות לנכים. ואולם, נכים המשיכו להיתקל בבעיות בתחומים כגון תעסוקה ודיור. לדברי הממשלה, הוועדה לשוויון זכויות לנכים שבמשרד המשפטים טיפלה בכ-500 מקרים של אפלייה, בעיקר בתחומי הנגישות והתעסוקה. ב-22 במארס החילה הממשלה חוק שדורש נגישות טובה יותר לבניינים ולשטחים ציבוריים לנכים. ואולם, הממשלה לא אכפה חוק קודם בתחום זה עקב קשיי מימון. נגישות לתחבורה ציבורית אינה נדרשת על פי חוק.

 

במאי אמצה הממשלה הצעות שהגישה ועדה ממשלתי לקידום שילוב נכים בחברה.

 

מיעוטים לאומיים/ גזעיים/ אתניים

 

דוח ועדת אור, שהוקמה בעקבות הריגת 12 מפגינים ערבים-ישראלים ופלסטיני אחד בידי המשטרה באוקטובר 2000 (ראה סעיף 1 א') ושהוגש ב-2003 קבע שהממשלה מטפלת במגזר הערבי בצורה "רשלנית ומזניחה מיסודה" ואינה רגישה מספיק לצורכי האוכלוסייה הערבית, וכי הממשלה אינה מקצה את משאבי המדינה בצורה שוויונית. כתוצאה מכך," קיימת מצוקה קשה במגזר הערבי..." כולל עוני, אבטלה, מחסור בקרקעות, בעיות חמורות במערכת החינוך וכן תשתית לקויה. קיימות גם בעיות בתחומי הבריאות ושירותי הרווחה.

 

ביוני 2004 אמצה הממשלה המלצות של ועדה בין-משרדית לפעול על פי מקצת ממצאי ועדת אור, כולל: הקמת גוף ממשלתי לקידום המגזר הערבי, יצירת תוכנית שירות לאומי אזרחי בהתנדבות לנוער ערבי, והכרזה על יום של סובלנות לאומית. בסוף השנה הממשלה לא מימשה את ההצעות הללו ואת המלצות ועדת אור המקוריות. ב-18 בספטמבר סגרה מח"ש את החריקה בנושא  הרוגי מהומות אוקטובר 2000, ואולם, ב-28 בספטמבר החליטו היועץ המשפטי לממשלה ומח"ש לפתוח מחדש את החקירה (ראה סעיף 1 א'). לא ננקטו צעדים נוספים עד סוף השנה.

 

בדצמבר 2004 הקימה הכנסת ועדת-משנה ובראשה חבר כנסת ערבי-ישראלי, הממונה על מעקב אחרי צורכי המגזר הערבי והמלצה על תיקוני תקציב שיועילו למגזר. ועדת המשנה התכנסה במהלך השנה, אך על פי מוסאווה, תגובת הממשלה לשאילתות מטעם תת-הוועדה הייתה בלתי מספקת.

 

לפי דיווחי מוסאווה והארגון הערבי לזכויות האדם, ב-2004 גברה האלימות על רקע גזעני כלפי תושבים ערבים, והממשלה לא פעלה למניעת הבעייה. ארגוני זכויות אדם האשימו אישים בממשלה במתן הצהרות גזעניות.

 

ביוני 2004 הוגשו ששה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתבי אישום על הסתה לגזענות כנגד אוהדי קבוצת כדורגל מקומית על שצעקו "מוות לערבים" בשעת משחק. על פי מוסאווה, אוהדים נהגו בצורה אנטי-ערבית דומה במשחקי כדורגל בספטמבר, אך המשטרה לא עצרה איש. במכתב מ-10 בינואר להתאחדות הישראלית לכדורגל, טען מוסאווה שההתאחדות לא נקטה צעדים למניעת פעילות גזענית במשחקים. במכתב תשובה לחששות שהעלה מוסאווה מ-7 במארס, דווח שהארגון הבטיח לפעול נגד גזענות, אך לטענת מוסאווה ההתאחדות טרם נקטה צעדים של ממש לטיפול בבעייה.

 

בסקר מכון "דחף" במארס התברר ש-59 אחוזים מהיהודים שנסקרו הסכימו או נטו להסכים לכך שהממשלה צריכה לעודד את ערביי ישראל להגר. ב-21 בספטמבר פרסם עיתון מקומי גדול טור שכותבו טען שעל המדינה לעודד את תושביה הערביים להגר.

 

כ-93 אחוז מהקרקעות נמצאות בבעלות ציבורית, מרביתם בידי המדינה, וכ-12.5 אחוזים שייכים לקרן הקיימת לישראל. כל הקרקעות הציבוריות שבידי הקרן הקיימת מנוהלים בידי גוף ממשלתי, מנהל מקרקעי ישראל. על פי חוק, ישנה רק אפשרות לחכור קרקע ציבורית ותקנון הקרן הקיימת מונע מכירה וחכירת אדמות למי שאינו יהודי. בעתירות נפרדות שהוגשו ב-2004 לבג"ץ, ביקשו עדללה וארגוני זכויות אזרח אחרות, בין יתר הדברים, נהלים שוויוניים להקצאת והחכרת קרקעות. בינואר קבע היועץ המשפטי לממשלה כי הממשלה אינה רשאית להפלות את ערביי ישראל בשיווק והקצאת הקרקעות שבניהולה, כולל קרקעות שמנהל מקרקעי ישראל מנהל עבור קק"ל. ואולם, עדללה מתח ביקורת על היועץ המשפטי בשל קביעתו שעל הממשלה לפצות את קק"ל בקרקע בשטח שווה לחלקות של אדמות קק"ל שבהן יזכו אזרחים שאינם יהודיים במכרזים ממשלתיים.

 

היישוב קציר, שהוקם בידי הסוכנות היהודית בגליל, סירב לתת למשפחה ערבית-ישראלית, משפחת קעדן, את הבעלות על מגרש למרות פסיקת בית המשפט העליון מ-2000 שהממשלה אינה רשאית להפלות ערבים ישראלים בחלוקת משאבי המדינה, כולל קרקעות. בספטמבר 2003 המשפחה עתרה שוב לבית המשפט על מנת לאלץ את הממשלה לממש את הפסיקה מ-2000. במאי 2004 הקצה מנהל מקרקעי ישראל את המגרש למשפחה, שחתמה על חוזה ב-19 בדצמבר ובכך יכלה להתחיל לבנות את ביתה.

 

תקנות משרד החינוך דורשות מעובדי קבלן ותחזוקה ערבים שעובדים במוסדות חינוך יהודים בירושלים לעבור בדיקות ביטחוניות חובה ולפעול תחת פיקוח של מנהל עבודה יהודי. לאחר עתירת עדללה, הורה היועץ המשפטי ביוני על ביטול התקנות, אך עד סוף השנה לא ניתן אם התקנות אכן בוטלו.

 

ארגוני זכויות ערביים קראו תגר על מדיניות הממשלה להרוס מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי. הם טענו שהממשלה מגבילה את הנפקת אישורי הבנייה ביישובים ערבים יותר מאשר ביישובים יהודיים, ובכך מגבילה את הצמיחה הטבעית מגזר הערבי.

 

בפברואר 2004 הרסו כוחות הביטחון מספר בתים בכפר הערבי ביינה, בטענה שנבנו בניגוד לחוק. ב-19 באפריל פנה עדללה ליועץ המשפטי בדרישה שיבטל החלטה שלא להגיש כתבי אישום נגד שוטרים על תקיפה ונזק לרכוש לכאורה במסגרת הרס הבתים. לטענת עדללה, חקירת המשטרה הייתה רשלנית ואין זה סביר שהשוטרים לא יועמדו לדין. העתירה נותרה תלויה ועומדת בסוף השנה.

 

בינואר הקימה הממשלה יחידת משטרה חדשה שתפעל נגד בנייה ושימוש בלתי חוקיים בקרקעות. אמצעי התקשורת דיווחו שהיחידה תתמקד במגזר הערבי ובאזורי עיירות הפיתוח.

 

ועדת אור קבעה כי "יש לבצע תכנון הולם [במגזר הערבי] בהקדם האפשרי למניעת בנייה בלתי חוקית..." ועדת שרים שהוקמה כדי לייעץ לממשלה על מימוש המלצות ועדת אור, קראה למנהל מקרקעי ישראל להשלים את תוכנית האב לערים ערביות, שמחציתן חסרות כעת תוכנית אב. ביוני 2004 פסק בית המשפט העליון שהשמטת ערים ערביות מתוכניות חברתיות וכלכליות ספציפיות של הממשלה היא בגדר אפלייה. פסק הדין מתבסס על הערכות קודמות בדבר חסרונות העומדים בפני המגזר הערבי-ישראלי. בנייה חוקית אינה חוקית בכל עיר שאין לה תוכנית בניין עיר וב-37 הכפרים הבדווים הבלתי מוכרים במדינה. בספטמבר, לטענת ארגון בדווי (המועצה האזורית לכפרים בלתי מוכרים בנגב), הרסו כוחות הביטחון כמה בתים של בדווים בכפרים הבלתי מוכרים אל זרורה, אל בהיארה, אל סיר ואל מזרעה.

 

ארגונים ערבים-ישראלים וכמה ארגוני זכויות אדם מחאו נגד "תוכנית האב לצפון מדינת ישראל" מ-1996, שבין היתר דרשה להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגליל ולמנוע את הרצף הטריטוריאלי בין ערים ערביות. הארגונים הערבים הציגו את התנגדותם בשימוע שנערך במארס 2003, אך הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, גוף ממשלתי שאחראי לפיתוח תוכנית האב, לא הגיב. עד כה הממשלה טרם מימשה את התוכנית.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ציינה שמספר חציוני של שנות לימוד באוכלוסייה היהודית עולה בשלוש שנים על זה של האוכלוסייה הערבית. על פי נתונים שפרסמה בספטמבר "ועד המעקב הערבית העליונה", היה שיעור התלמידים הערבים הנושרים מבתי ספר 12 אחוזים ושיעור הנושרים מלימודים בבתי הספר בכפרים הבלתי מוכרים בנגב 70 אחוז, לעומת 6 אחוזים בממוצע בבתי ספר יהודיים.

 

ערביי ישראל גם סבלו מתת-ייצוג בקרב הסטודנטים והסגל במרבית האוניברסיטאות, המקצועות והעסקים. על פי הדוח השנתי של סיכוי ל-2003-04, היוו לא-יהודים 9.8 אחוזים מהתלמידים לתואר ראשון וערבים היוו 1 אחוז מכלל המרצים והפרופסורים במוסדות אקדמיים – 50 עד 70 מתוך למעלה מ-3 אלפים. באוקטובר מונה ערבי לראשונה לדיקן לענייני מחקר של אוניברסיטת חיפה.

 

ערבים משכילים לא הצליחו למצוא עבודה שתואמת את השכלתם. מספר קטן של ערבים ישראלים מחזיקים במשרות אחראיות  בשירות המדינה, בדרך כלל במחלקות לענייני ערבים במשרדי הממשלה. ב-2003 אישרה הממשלה אפלייה מתקנת לקידום קבלת ערבים לשירות המדינה, ואולם, על פי נתונים ממשלתיים נוכחיים, רק 3 אחוזים מעובדי המדינה הם מהמגזר הערבי. בנובמבר דיווח סגן נציב שירות המדינה כי ערבים מהווים רק 5.6 אחוזים מסך עובדי המדינה החדשים שהתקבלו לעבודה ב-2004. בישיבה שערכה ועדת הפנים של הכנסת ב-21 ביוני, ביקר השופט העליון בדימוס תיאודור אור, שעמד בראש ועדת אור, את הממשלה על שלא מימשה את חוק האפלייה המתקנת.

 

חוק מ-2000 דורש "ייצוג הולם" לבני מיעוטים בשירות המדינה ובמועצות מנהלים של חברות ממשלתיות. בינואר 2004 קבע ראש הממשלה שרון כי בכל מועצת מנהלים של חברה ממשלתית יהיה לפחות חבר ערבי אחד עד אוגוסט 2004. ביוני 2004 דיווחו אמצעי התקשורת כי מספר הערבים במועצות מנהלים של חברות ממשלתיות ירד. על פי נתוני הרשות לחברות ממשלתיות, ערבים ישבו ב-50 מתוך 551 המושבים במועצות מנהלים של 105 חברות ממשלתיות במהלך השנה.

 

במקרה אחד, התלוננו ערבים ישראלים השנה על יחס מפלה מצד חברת התעופה הלאומית. מוסאווה דיווח כי קיבל תלונות מערבים שקיבלו יחס מפלה בנמל התעופה. על פי הארגון הערבי לזכויות אדם, נאסר על שני ערבים ישראלים לקחת עמם מחשבים ניידים בטיסת אל-על מאוסטריה לישראל בעוד לנוסעים יהודים הותר להעלות את המחשב עמם. הערבים שבו לישראל בחברת תעופה אחרת.

 

החוק פוטר ערבים משירות חובה בצבא ובפועל רק אחוז קטן של ערבים משרתים בצבא. אזרחים שאינם משרתים בצבע נהנים מגישה פחותה להטבות סוציאליות וכלכליות שעבורן שירות בצבא מהווה דרישת חובה או יתרון. הערבים בדרך כלל מוגבלים בעבודה בחברות בעלות חוזי ביטחון או שעוסקות בתחום הביטחון. בדצמבר 2004 המליצה ועדת עברי לשירות לאומי כי תינתן לערביי ישראל הזדמנות לבצע שירות לאומי. עד סוף השנה הממשלה לא התייחסה להמלצות ועדת עברי. גברים מהעדה הדרוזית בישראל, כ-100 אלף במספר, והקהילה הצ'רקסית, הכולל 3,000 נפשות, כפופים לגיוס חובה ורובם המכריע מקבל ברצון את השירות. ישנם בדווים ואזרחים ערבים אחרים שאינם חייבים להתגייס אך התגייסו מרצונם.

 

מגזר האוכלוסייה הבדווי הוא המקופח ביותר במדינה. דוח ועדת אור קרא למתן "תשומת לב מיוחדת" לתנאי המחייה של האוכלוסייה הבדווית. כ-140 אלף בדווים חיים בנגב, מחציתם ב-7 ישובים שתוכננו בידי המדינה ו-8 יישובים מוכרים והשאר ב-37 כפרים בלתי מוכרים. במהלך השנה הממשלה הכירה רשמית בכפר הערבי-ישראלי עין הוד באזור הכרמל, לאחר שתושבי הכפר פנו לממשלה במשך למעלה מ-57 שנה. כפרים בדווים בלתי מוכרים זוכים לשרותים בסיסיים, אך נותרו בין הקיהילות העניות ביותר. כפרים בלתי מוכרים משלמים מסים לממשלה, אך הם אינם מחוברים לרשת המים והחשמל הארצית ואינם זכאים לשירותי חינוך, בריאות ורווחה ממלכתיים. בספטמבר עתרו האגודה לזכויות האזרח בישראל ורופאים לזכויות האדם לבית המשפט העליון בדרישה שהממשלה תחבר בית בכפר בדווי בלתי מוכר לרשת החשמל כדי שילד בן שלוש חולה סרטן יוכל ליהנות ממיזוג אוויר, בהמלצת רופאו. בסוף השנה העתירה עדיין לא נדונה.

 

במארס 2004 בית המשפט הוציא צו זמני למניעת מנהל מקרקעי ישראל מריסוס חומרים מדכאים על יבולים בדווים על קרקעות מדינה. לדברי עדללה, בית המשפט האריך את הצו באוקטובר 2004. בפברואר הודה מנהל מקרקעי ישראל בתצהיר לבית המשפט העליון כי ריסס גידולים חקלאיים בדווים בכימיקלים שלא אושרו בידי משרד החקלאות ונאסרו לריסוס אווירי. לאחר הדיון ב-28 בנובמבר, המקרה נותר תלוי ועומד.

 

מתככנים ממשלתיים ציינו שאין די כספים להעברת בדווים שחיים בכפרים בלתי מוכרים לעיירות חדשות וכי משפחה בדווית ממוצעת אינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש שם בית. התנגשויות בין הרשויות לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים נמשכו במהלך השנה.

 

ביולי האריכה הממשלה עד מארס 2006 את "חוק האזרחות והכניסה לישראל" מ-2003, שאוסר על פלסטינים מהשטחים מלקבל זכויות תושב או אזרח באמצעות נישואין לישראלים (ראה סעיף 2 ד'). הממשלה גם תיקנה את החוק כדי לאפשר לגברים פלסטינים בני למעלה מ-  35 ונשים בנות 25 ומעלה לבקש אזרחות על סמך איחוד משפחות. ביולי עתר עדללה לבית המשפט העליון להשהות את מימוש החוק המתוקן כיוון שהוא עדיין מפלה וביקשה שבית המשפט יפסוק בנוגע לעתירתה של עדללה מ-2003 נגד החוק המקורי. בנובמבר, במהלך דיוני בית המשפט העליון השוטפים בעתירה של ארגוני זכויות אדם נגד החוק, הודיעה הממשלה לבית המשפט כי מאז 2001 היו 25 בני זוג פלסטינים של אזרחים ערבים מעורבים בפעילות טרור. בסוף השנה התיק נותר פתוח.

 

כ-20 אלף לא-ישראלים חיים ברמת הגולן. הם כפופים לסמכות הצבא הישראלי מ-1967 ולחוק האזרחי הישראלי מאז סיפוח השטח הסורי הזה לישראל ב-1981. מדובר בעיקר בעדה הדרוזית, אך סוריה מתייחסת להם כאל אזרחיה ומרביתם סירבו לקבל אזרחות ישראלית. ישראל מעניקה להם מעמד של תושב קבע, הם מקבלים מסמכי מסע ישראלים ותעודת זהות שמאפשרת להם את אותן הטבות סוציאליות הניתנות לאזרחי ישראל. מרביתם מקבלים שירותים אלו בסוריה. תושבי רמת הגולה הדרוזים בעלי אזרחות סורית ממשיכים לעלות לרגל למקדש אבל שבסוריה, בהיתר ישראלי.

 

הפרות חברתיות אחרות ואפלייה

 

ב-23 במארס, מחו מנהיגי הדתות היהודית, הנוצרית והמוסלמית נגד מצעד הגאווה שיועד להתקיים בירושלים ביוני. ב-26 ביוני הורה בית המשפט המחוזי בירושלים לעירייה להתיר את מצעד הגאווה. במצעד, ב-30 ביוני, דקר יהודי חרדי שלושה מהמשתתפים. המשטרה עצרה את ישי שליפל והאשימה אותו בשלושה ניסיונות רצח. משפטו אמור להימשך בינואר 2006. באפריל הציתו אלמונים מועדון לילה ירושלמי להומוסקסואלים. לדברי "הבית הפתוח לגאווה וסובלנות" בירושלים, עד סוף השנה המשטרה לא עצרה איש ולא חלה התקדמות בחקירה.

 

באפריל הודיעה הממשלה על מדיניות להכרת זוגות חד-מיניים עם ילדים כמשפחה למטרת סיוע בדיור. הממשלה גם לא קראה תגר על פסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת מ-2004 שבו הוכרו בני זוג חד-מיניים למטרת זכויות ירושה.

 

סעיף 6 – זכויות העובדים

 

א.         זכות ההתאגדות

 

אזרחים רשאים להקים ארגוני עובדים ולהצטרף אליהם. מרבית האיגודים מאוגדים בהסתדרות (הסתדרות העובדים הכללית לארץ ישראל) או להתאחדות יריבה קטנה בהרבה, הסתדרות העובדים הלאומית, שתיהן בלתי תלויות בממשלה. חברי ההסתדרות בוחרים בנושאי משרות ברמה לאומית וארצית ואת פעילות ארגון הנשים המסונף, נעמת, מתוך רשימות של חברי האיגוד. חברות בהסתדרות נותרה בכ-650 אלף איש וההסכמים הקיבוציים שעליהם חתמה ההסתדרות כיסו גם את מרבית העובדים שאינם מאוגדים בה.

 

החוק אינו מאפשר למי שאינו תושב, כולל פלסטינים מהגדה ומעזה, להצטרף לארגוני עובדים ישראלים או להתאגד בנפרד בישראל. הגנות בחוזי העבודה עם ההסתדרות והליכי תלונות כוללים את העובדים שאינם ישראלים במגזר המאורגן. השתתפות פלסטינית בוועדי עובדים במפעלים הייתה מינימלית.

 

חוקי העבודה חלים על מי שאינו אזרח. ואולם, תיקון לחוק הביטוח הלאומי מ-2003 קובע שעובדים בלתי מתועדים אינם זכאים להטבות ביטוח לאומי מסויימות, כגון חופשת לידה ופיצוי על תאונות עבודה. חוק העובדים הזרים קובע שעובדים זרים אינם מקבלים ביטוח בריאות ממלכתי וכי מעסיקי עובדים בלתי קבועים חייבים לספק להם ביטוח פרטי, מקיף פחות. תיקון לחוק שנכנס לתוקף במארס דורש העברת פיצויי פיטורים של עובדים זרים לקרן שהגישה אליה תותר רק כאשר תושבותם פגה. כיום חל התיקון רק על עובדי בניין, לפי התקנות הפנימיות של משרד התעשייה, המסחר והעבודה מיוני.

 

ב.         הזכות  להתארגנות וניהול מו"מ קיבוצי

 

אזרחים ניצלו את זכותם החוקית להתארגנות וניהול מו"מ קיבוצי . החוק אוסר מפורשות אפליית איגודי עובדים. לא דווח על אפלייה כזו.

 

עובדים שאינם תושבים אינם רשאים לארגן איגודים או לנהל משא ומתן קיבוצי אך זכאים לייצוג בידי סוכן ולהגנה של הסכמים קיבוציים. בין ינואר לספטמבר הנפיק משרד התעשייה, המסחר והעבודה 77,639 היתרי עבודה לעובדים זרים ומרביתם מומשו, לדברי המשרד. הממשלה העריכה כי עובדים זרים שאינם פלסטינים, חוקיים ובלתי חוקיים (בין 50 ל-70 אלף) היוו 7 עד 8 אחוזים מכוח העבודה במדינה. עובדים זרים חייבים לשלם לסוכנים במקום להסתדרות, דבר המזכה אותם להגנת ההסכמים הקיבוציים. המשרד הרחיב את ההסכמים הקיבוציים למקומות עבודה שאינם מאוגדים ושייכים לאותו מגזר. המשרד גם פקחה על חוזים אישיים במגזרים הבלתי מאוגדים במשק, שאינם מספקים הגנה מפני פיטורים מיידיים ללא הסבר, בין היתר.

 

העובדים ניצלו את זכות השביתה בתדירות נמוכה יותר מאשר בשנים שעברו. כאשר שירותים ציבוריים חיוניים נפגעים משביתה, הממשלה רשאית לעתור לבית הדין לעבודה לקבלת צווי שיבה לעבודה במהלך המשא והמתן. פיטורי עובדים והסדרי פיצויי פיטורים בדרך כלל מהווים את נקודת המחלוקת העיקרית. הסכם של ההסתדרות לגבי שכר העובדים שהושג בתחילת השנה מול הממשלה (המעסיק הגדול במדינה) עזר לצמצם את מספר השביתות.

 

בשביתה הבולטת ביותר השנה, שבתו למעלה מ-100 עובדים בחברת התחבורה העירונית של באר שבע, מטרודן, במשך 147 ימים מנובמבר 2004. לדברי ההסתדרות זו הייתה השביתה הארוכה ביותר בתולדות המדינה. כיוון שמטרודן סיפקה את כל התחבורה הציבורית בעיר הגדולה ביותר בדרום הארץ, בסופו של דבר התערב בית המשפט העליון בסכסוך ופסק לטובת העובדים וההסתדרות.

 

לא קיימים אזורי עיבוד ייצוא. בדצמבר 2004 הקימה הממשלה אזור תעשייה מורשה עם מצרים, והקימה אזורים פטורים ממכס לייצור ישראלי-מצרי למטרת ייצוא. הממשלה הקימה אזור תעשייה מורשה דומה עם ירדן ב-1998. כיוון שבתי החרושת ממוקמים במצרים ובירדן, חלים עליהם חוקי העבודה המצריים והירדניים.

 

ג.          איסור עבודה בכפייה או בכוח

 

החוק אוסר על עבודה בכפייה או בכוח, כולל בידי ילדים, והממשלה וההסתדרות לא קיבלו דיווחים על נוהגים מעין אלו לגבי אזרחים, תושבים כגון אזרחי סוריה ברמת הגולן או עובדים פלסטינים שאינם תושבים. ארגוני זכויות אדם טענו שעובדים חסרי מצפון ניצלו עובדים זרים בוגרים שאינם פלסטינים, חוקיים ובלתי חוקיים כאחד, והחזיקו אותם בתנאים שהם בגדר עבודה בכפייה (ראה סעיף 6 ה').

 

סחר בבני אדם למטרות זנות ועבודה נותר בגדר בעייה (ראה סעיף 5).

 

ד.         איסור העסקת ילדים וגיל מינימום לתעסוקה

 

מותר להעסיק ילדים בני 15 ומעלה שהשלימו תשע שנות לימוד כשוליות בלבד. מותר להעסיק ילדים בני 14 בחופשות רשמיות מבתי הספר בעבודה קלה שלא תפגע בבריאותם. שעות העבודה לבני 16 עד 18 מוגבלות כדי להבטיח זמן למנוחה ולחינוך. הממשלה אכפה בפועל את המגבלות הללו. לדברי ההסתדרות, הגיב משרד העבודה לתלונות על העסקת ילדים והתערב להפסקת התופעה, אך לא הצליח לפקח על המגזר החקלאי שבו, לטענת ההסתדרות, מועסקים ילדים בני למטה מ-15 בדרך קבע.

 

אין נתונים אמינים לגבי שכיחות עבודת ילדים אם כי ארגוני זכויות סבורים שהיא מוגבלת למדי, בפרט בתעשייה קלה עירונית. למרות שבשנים קודמות הממשלה, ההסתדרות והארגונים קיבלו דיווחים על העסקת ילדים בלתי חוקית בקרב אוכלוסייה פלסטינית לא מתועדת, לא התקבלו דיווחים דומים השנה.

 

ה.         תנאי עבודה סבירים

 

שכר המינימום היה כ-45.3 אחוז מהשכר הממוצע ונותר כ-900 דולר (4,100 ₪) בחודש לשבוע עבודה של 40 שעות. הממשלה טענה ששכר המינימום, שכלל לעיתים קרובות תוספת קצבאות מיוחדות לאזרחים, מספק לעובד ולמשפחתו אזרחי המדינה רמת חיים סבירה. אנשי איגודים מקצועיים, ארגוני זכויות אדם ופרשנים לענייני חברה חלקו על הטענה הזו.

 

על פי חוק, מספר השעות המרבי בשבוע בשכר רגיל הוא 42.5.

 

המעסיקים נדרשים לקבל היתר ממשלתי לשכור עובדים פלסטינים מהשטחים. כל הפלסטינים מהשטחים שעובדים במדינה בצורה חוקית הועסקו בשכר יומי ואם לא הועסקו במשמרות, לא היו רשאים ללון בתחומי המדינה.

 

עובדים פלסטינים שמעסיקיהם הישראלים גייסו אותם דרך לשכות תעסוקה קיבלו את שכרם וההטבות דרך משרד העבודה. עובדים פלסטינים אינם זכאים לכל הטבות הביטוח הלאומי למרות שהמשרד ניכה משכרם תשלום להסתדרות ותשלום חובה לביטוח הלאומי. הם למשל לא קיבלו ביטוח אבטלה, תשלומי נכות כללית והשלמת הכנסה. מעסיקים ישראלים שילמו ישירות לעובדים פלסטינים שלא הועסקו באמצעות משרד העבודה, העובדים קיבלו את אותן הטבות של אלו ששילמו באמצעות המשרד.

 

במסגרת הסכם בין הממשלה לרשות הפלסטינית, המעסיקים שילמו למשרד האוצר "דמי השוואה", הסך הפרש המחיר בין העסקת עובד זר (בשכר נמוך יותר) ועובד ישראלי. הממשלה טענה שסכומים אלו יועברו לרשות הפלסטינית כאשר יוקם בה מוסד לביטוח לאומי.

 

מאז 1993 הסכימה הממשלה להעביר את דמי הביטוח הלאומי שנגבו מעובדים פלסטינים לרשות הפלסטינית, שהייתה אמורה לקבל אחריות לכל הסדרי הפנסיה וההטבות הסוציאליות לפלסטינים שמועסקים בישראל. כתנאי להעברת הכספים, היה על הרשות הפלסטינית להקים מנגנונים שיספקו שירותים אלו בשטחים שבשליטתה. לפיכך, המשיכו השלטונות להשעות את כל התשלומים לרשות הפלסטינית עד להקמת מחלקת ביטוח סוציאלי שתחלק את הכספים.

 

בעקבות האלימות שהחלה בשנת 2000, מנעה מדיניות הסגר הממשלתית של השטחים כמעט מכל הפלסטינים להשיג עבודה בישראל (ראה סעיף 2 ד'). הסגרים נמשכו מדי פעם בחמש השנים האחרונות. במהלך תקופות של הסרת הסגר, דרשו שלטונות ישראל אישורים מפלסטינים שרצו להיכנס לשטחה. ניתן לקבל אישור יומי או לתקופות של חודשים מספר. לעתים קרובות, במהלך הסגר, ביטלו השלטונות מקצת או כל ההיתרים התקפים, ודרשו גם מעובדים ותיקים להשיג היתרים חדשים, לעתים כמה פעמים בשנה. בהתאם, הנתונים על הנפקת אישורים והשימוש בהם אינם משקפים את המספר האמיתי של אנשים שהותר להם להיכנס למדינה. יתכן שעובדים פלסטינים רבים השתמשו בהיתר לכניסות רבות, הממשלה אינה מספקת נתונים על מספר העובדים הפלסטינים שקיבלו היתרי עבודה.

 

שירות פיקוח התעסוקה ונציגי איגודי העובדים, אכפו את תקני העבודה, הבריאות והגהות במקום העבודה, אם כי מגבלות במשאבים השפיעו על האכיפה הכוללת.

 

עובדים לא יכול לצאת ממצבי עבודה מסוכנים בצורה חוקית מבלי לסכן את המשך העסקתם. בנוסף לכך, עובדים זרים עמדו בפני סכנה של גירוש מיידי. ואולם, כל עובד רשאי להתלונן על נוהגי עבודה בלתי בטוחים באמצעו פיקוח ממשלתי וסוכנויות חוקיות. דיווחי אגודות ומשטרה ממשיכים לטעון שמעסיקים חסרי מצפון לעתים אלצו עובדים בלתי חוקיים לחיות במצבים התואמים עבודת כפייה עקב מצבם המשפטי הפגיע של העובדים וחוסר יכולתם לדרוש פיצוי.

 

החוק אוסר על מתווכים ומעסיקים לגבות דמי קבלה לעבודה מעובדים בלתי קבועים. לדברי אגודות זכויות אדם, עובדים זרים רבים שילמו דמי תיווך במדינות מוצאם על מנת לעבוד בישראל. המתווכים שילמו למעסיקים הישראלים שהעסיקו את העובדים הזרים. מקצת העובדים הזרים דיווחו על תשלום במדינות המוצא שלהם, ואילו אחרים טענו ששילמו כסף מזומן למתווכים בישראל. מעסיקים שניסו להימנע מתשלום שכר העובדים (ולקבל דמי תיווך תמורת עובדים חדשים) לעתים איימו על עובדים קיימים באלימות ובמאסר כדי לאלץ אותם לעזוב.

 

נמשך הדיון הציבורי לגבי עובדים זרים שאינם פלסטינים. באוקטובר העריכו משרד התעשייה, המסחר והעבודה ורשות ההגירה את מספרם של עובדים אלו בכ-127 עד 147 אלף. עובדים חוקיים הגיעו ממדינות רבות כולל ירדן, תאילנד, הפיליפינים ורומניה. עובדים בלתי חוקיים הגיעו מירדן, מזרח אירופה ודרום-מזרח אסיה ועבדו במגזרי הבנייה והחקלאות וכן בעבודות בית.

 

להערכת הממשלה, בין 1 בינואר ל-9 באוקטובר עזבו 21,566 עובדים זרים את הארץ, מהם 7,235 שגורשו או עזבו בניגוד לרצונם ו-14,331 שעזבו מרצון.

 

ארגוני זכויות אדם טענו שכיוון שאישורי שהייה לעובדים זרים קשורים בתעסוקה ספציפית, אפילו לעובדים זרים חוקיים לא הייתה השפעה ממשית על תנאי העסקתם.

 

החוק אינו מתיר לעובדים זרים לקבל מעמד של אזרח או תושב קבע אלא אם הם יהודים. ביוני הפעילה הממשלה תוכנית חד פעמית, שתוקפה עד סוף השנה, שבמסגרתה התירה לילדים בני 10 ומעלה של עובדים זרים להפוך לתושבי קבע ובסופו של דבר לאזרחים אם הם נולדו וגדלו במדינה והוריהם נכנסו אליה באופן חוקי. להערכת הממשלה יהיו כאלפיים ילדים וששת אלפים קרובי משפחה מדרגה ראשונה זכאים לקבל אזרחות על פי תקנה זו, ואולם, לדעת ארגוני זכויות אדם מספר זה נמוך בהרבה. לקראת סוף השנה הממשלה קיבלה 228 בקשות בהתאם לתוכנית החדשה, המתייחסות ל-650 בני אדם. ארגוני זכויות אדם טענו כי מספרים נמוכים אלה הם הוכחה לכך שהתוכנית החדשה מוגבלת מדי. בסוף השנה הממשלה לא העניקה ולא דחתה אזרחות מאף פונה, אם כי אישרה 35 פניות והחלה לעבד את המסמכים הדרושים.

 

ארגוני זכויות אדם טענו שסוחרי אדם ישראלים וזרים פיתו עובדים זרים להגיע למדינה בהבטחה של עבודות שלא היו קיימות בפועל. עובדים זרים שילמו, כך דווח, עד 10 אלפים דולר (45 אלף ₪) לסוכנויות תעסוקה עבור היתרי עבודה. במספר רב של מקרים, לדברי האגודות, העובדים פיטרו את העובדים זמן קצר לאחר הגעתם. חברות כוח האדם לכאורה שיתפו פעולה עם השלטונות לגירוש העובדים שהגיעו לא מכבר ולאחר מכן הביאו עובדים אחרים, שהכניסו לחברה כספים נוספים. לטענת הארגונים, מרבית העובדים ציפו לעבוד במשך שנתיים עד סיום הוויזה שלהם על מנת להחזיר את התשלום הראשוני ששלמו. עובדים זרים מפוטרים שהצליחו לחמוק מגירוש לעתים קרובות מצאו עבודה בלתי חוקית.

 

עובדים רשאים לערער על צווי גירוש בבית דין מיוחד, אך לעתים קרובות אינם דוברים עברית  והדבר גורם להם חסרון של ממש. לפחות בשלושה מקרים במהלך השנה, ציינו שופטי בית הדין לגירוש כי מחסור בשירותי תרגום פגעו בתהליך השיפוטי. ב-25 בספטמבר, בתגובה לעתירה מצד ארגון זכויות אדם לבית המשפט העליון, ציינה הממשלה כי העבודה על טיוטת מכרז לשירותי תרגום נמשכת. לדברי הארגונים, הממשלה השקיעה שלוש שנים בניסוח המכרז ועד סוף השנה טרם השלימה אותו.

 

במארס 2004, בתגובה לביקורת שיפוטית בנוגע למעצרם הממושך של עובדים זרים, הורה היועץ המשפטי לממשלה כי יובאו בפני בית משפט בתוך ארבעה ימים מיום מעצרם. הממשלה בדרך כלל כיבדה את הוראת היועץ המשפטי. ארגוני זכויות אדם מסייעים לעובדים שעומדים בפני גירוש, ובמקרים מסויימים הושב העובד למעמד חוקי. לדוגמה, במאי הורה בית הדין לעבודה בתל אביב למשטרת ההגירה להשיב שני עובדים תאילנדים שגורשו קודם שיכלו להעיד במשפטים אזרחיים ופליליים נגד מעסיקיהם בגין יחס בלתי אנושי. בסוף השנה דיווח עורך דינם של העובדים כי בית המשפט היה מוכן לקבל את עדותם בלי לדרוש את שיבתם לארץ.

 

בית המשפט גם היווה פורום שבו יכולים עובדים שקיבלו צווי גירוש לדרוש שכר והטבות אחרות שלא שולמו להם. ואולם, הארגונים דיווחו שבמקרים רבים העובדים גורשו קודם שהצליחו להגיש תביעות. ארגוני זכויות האדם גם ציינו מקרים שבהם המשטרה פצעה עובדים זרים במהלך המעצר (ראה סעיף 1 ג').

 

השטחים הכבושים (כולל אזורים בתחום אחריותה של הרשות הפלסטינית)

 

ישראל כבשה את הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן ומזרח ירושלים במלחמת 1967. ב-2005 הייתה אוכלוסייתה עזה כ-1.4 מיליון, הגדה המערבית (למעט מזרח ירושלים) כ-2.4 מיליון ומזרח ירושלים כ-415, כולל כ-177 אלף ישראלים. כ-250 אלף ישראלים מתגוררים בגדה. מספר הסכמים מתקופת אוסלו העבירו את האחריות האזרחית על רצועת עזה וחלקים מהגדה לידי הרשות הפלסטינית וחילקו את השטחים לשלושה סוגי אזורים ובהם רמות שונות של שליטה פלסטינית וישראלית. ואולם, לאחר שקיצונים פלסטינים שבו לפעולות אלימות ב-2000, חזרו כוחות ישראלים ותפסו את השליטה בכמה מאזורים אלו בטענה שהרשות הפלסטינית אינה מסוגלת להבטיח את הביטחון. ב-8 בפברואר הסכימו ראש ממשלת ישראל אריאל שרון ונשיא הרשות הפלסטיני החדש מחמוד עבאס להפסיק לחלוטין את האלימות והעויינות. במהלך השנה חלה ירידה באלימות ומגבלות הגישה – הפנימייים והחיצוניים - שהוטלו ע"י ישראל, פחתו.

 

בין 15 באוגוסט ל-12 בספטמבר פינתה ממשלת ישראל את כל 21 הישובים בעזה וכן 4 ישובים בצפון הגדה המערבית. כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית קיבלו אחריות ביטחונית כוללת על עזה. מעבר רפיח נסגר מ-7 בספטמבר עד להשגת הסכם על מעברי גבול. באמצע נובמבר השתלטו הרשות הפלסטינית ומצריים על הגבול ברפיח ולקראת סוף השנה הותרה תנועת פלסטינים מוגבלת במעבר.

 

לרשות הפלסטינית ישנם נשיא ומועצה מחוקקת שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, והן בוחרים ומאשרים את ראש הממשלה והקבינט. ב-9 בינואר זכה יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין, מחמוד עבאס, כ-62 אחוז מהקולות העממיים בבחירות לנשיאות שנחשבו לחופשיות והוגנות בדרך כלל. הרשות הפלסטינית קיימה כמה סבבי בחירות עירוניות במהלך השנה, אך עבאס דחה את הבחירות למועצה המחוקקת שיועדו ל-17 ביולי עד ל-25 בינואר 2006.

 

ישראל מימשה את סמכות הכיבוש בשטחים באמצעות יחידת התיאום והקישור במשרד הביטחון.

 

במהלך השנה נהרגו 190 פלסטינים בפעלות צבאיות של צה"ל. 50 ישראלים, כולל 9 חיילי צה"ל ו-2 אזרחים זרים נהרגו ממתקפות טרור בישראל ובשטחים הכבושים. באוקטובר 2003 נהרגו שלושה אנשי כוחות ביטחון אמריקנים ואחד נפצע בעזה כאשר פצצה התפוצצה מתחת למכוניתם. בסוף השנה, צוות החקירה מטעם הרשות הפלסטינית לא התקדם והמקרה נותר בלתי פתור.

 

בדרך כלל הרשות הפלסטינית אינה שולטת ביעילות על כוחות הביטחון שלה והיו דיווחים על אנשי כוחות הביטחון שביצעו הפרות חמורות רבות, כולל עינויים. ממשלת ישראל שולטת ביעילות בכוחות הביטחון שלה, ואולם, היו דיווחים על שימוש בכוח מיותר, התעללות ועינוי עצורים ע"י כוחות הביטחון של ישראל.

 

בספטמבר חזר בית המשפט העליון של ישראל על פסיקה קודמת כי גדר ההפרדה מותרת הן על פי החוק הבינלאומי והן על פי החוק הישראלי, אך בית המשפט העליון תהה אם קטע הגדר שבנדון הוצב בתוואי הכי פחות פולשני הניתן לביצוע וביקש מהממשלה לבחון תוואי חלופי. בית המשפט קבע עוד כי בספטמבר נותרו 43 עתירות שנגעו לחלקים אחרים של גדר ההפרדה והן יוכרעו כעת. בחוות דעת מייעצת, קבע בית המשפט הבינלאומי לצדק ב-2004 כי הגדר נוגדת מספר היבטים של החוק הבינלאומי.

 

בנוגע לרשות הפלסטינית, היו דיווחים על בעיות אלה:

 

*           עינויים

*           מעצר שרירותי וממושך

*           תנאי מעצר גרועים

*           הפרת חופש הפרטיות והדיבור

*           חוסר אמצעים (פעולות/צעדים) למניעת מתקפות של ארגוני טרור בתוך השטחים ובישראל

*           מקרים רבים של אלימות כלפי אזרחי ישראל שהסתיימו במוות ובפציעה, בגדה המערבית, עזה וישראל

*           שחיתות וחוסר שקיפות

*           התעללות בנשים בתוך המשפחה

*           אפלייה חברתית נגד נשים ונכים והעסקת ילדים

 

בדבר הכוחות הכיבוש הישראלים, דווח כדלקמן:

 

*           פגיעה באזרחים במהלך פעולות צבאיות

*           התעללויות רבות וחמורות באזרחים ועצורים

*           אי-נקיטת אמצעי משמעת במקרי התעללות

*           שימוש בלתי הולם בנהלי מעצר ביטחוני

*           שימוש במתקני מעצר זמניים דלים וצפופים

*           שיתוף פעולה מוגבל עם ארגונים שאינם ממשלתיים (NGO)

 

כיבוד זכויות הפרט

 

סעיף 1 – כבוד לשלמות האדם, כולל חופש מפני:

 

א.         לקיחת חיים שרירותי או בלתי חוקית

 

הרג שביצעו כוחות הביטחון הפלסטינים והישראלים וכן מתנחלים ישראלים וקבוצות פלסטיניות חמושות נותרו בגדר בעייה חמורה.

 

על פי "מעקב זכויות האדם", נכון ליוני דיווח צה"ל על 131 חקירות פליליות על שימוש בנשק שגרם לפציעה או למוות, שהסתיימו ב-28 כתבי אישום ו-7 הרשעות, ויתר התיקים נותרו בהליכים. צה"ל גם דיווח שנכון ליוני נפתחו 611 חקירות בתגובה לתלונות על התעללות גופנית, כגון הכאות, ותלונות על הרס רכוש. חקירות אלו הובילו ל-77 כתבי אישום.

 

ב-8 ביולי מאבטח ישראלי שסייר בגדר ההפרדה ירה למוות בנער פלסטיני בן 15. לדברי עדים פלסטינים, הנער עבד בשדות משפחתו ליד בית לקייה שבגדה המערבית. שלטונות ישראל הושיבו את השומר במעצר בית בהמתנה לחקירת המשטרה. החקירה לא הסתיימה עד סוף השנה.

 

ב-17 באוגוסט, אשר וייסגן מההתנחלות שבות רחל ירה למוות בארבעה פועלים פלסטינים ופצע שני אחרים. ב-31 הגישו שלטונות ישראל נגד וייסגן כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים באשמת רצח הארבעה. בסוף השנה המשפט טרם החל.

 

ב-30 בספטמבר ירו והרגו חיילי צה"ל נער פלסטיני בן 13 בלתי חמוש במהלך פשיטה לילית על מחנה הפליטים אסקר שליד שכם. חקירה ראשונית של צה"ל גילתה שהחיילים הפרו את כללי הפתיחה באש. בסוף השנה צה"ל עדיין בחן אם לבצע חקירת מצ"ח.

 

ב-27 באוקטובר שיגרו כוחות ישראל מתקפת טילים על מכונית במחנה הפליטים ג'בליה שבעזה שלפי המדווח הסיעה פעיל בג'יהאד האיסלמי. שישה אנשים נוספים נהרגו ותשעה-עשר נפצעו.

 

ב-1 בנובמבר, נהרגו מנהיג חמאס מקומי ומנהיג מגדודי חללי אל-אקצה בהתקפת טילים ישראלית בעת שנסעו במכוניתם במחנה פליטים בצפון רצועת עזה. תשעה אנשים נוספים – שלא היו מעורבים במקרה – נפצעו אף הם.

 

ב-9 בנובמבר שוטר משמר הגבול הישראלי ירה למוות בסמיר ריבחי דערי בן 35, פלסטיני מהכפר עיסוויה, פרוור של מזרח ירושלים. שלטונות ישראל טענו תחילה שדערי ניסה לדרוס את השוטר שעצר את אחיו של דערי. בנתיחה לאחר המוות התברר שדערי נורה בגבו. אמצעים משפטיים טרם ננקטו נגד השוטר בסוף השנה.

 

ב-22 בדצמבר דווח על הריגת מפקד של מיליציה מקומית בשכם בפשיטה של צה"ל ועל הריגת שני פלסטינים נוספים.

 

ב-10 בפברואר תקפו פלסטינים חמושים את בית הכלא המרכזי בעזה והרגו שלושה עצורים לפני משפט שהיו חשודים בשני מקרי מוות בירייה. התוקפים חטפו את אחד האסורים מהכלא למחנה הפליטים אל בורג' והוציאו אותו להורג בפומבי. התוקפים הם ככל הנראה בני משפחותיהם של שני קורבנות הירי. לא בוצעו מעצרים עד סוף השנה.

 

ב-23 ביוני תקפו מחבלים פלסטינים כלי רכב שנסעו בקרבת מחסום אבו הולי בעזה. שלושה חיילי צה"ל נפצעו ושני אזרחים ישראלים נהרגו. שלושה ארגונים חמושים נטלו את האחריות לתקרית.

 

ב-24 באוגוסט דקר פלסטיני שני תלמידי ישיבה ממדינה מערבית בעיר העתיקה בירושלים והרג אחד המהם. ב-8 באוקטובר עצרו כוחות הביטחון הישראלים פלסטיני מחברון שלאחר מכן הודה ברצח. נכון לסוף השנה לא ננקטו צעדים משפטיים בנדון.

 

ב-7 בספטמבר תקפו כ-100 אנשים חמושים בעיר עזה את ביתו של מוסה ערפת, לשעבר מפקד כוחות הביטחון הלאומיים בעזה, והרגו את ערפת ושניים משומריו. ועדות ההתנגדות העממית נטלו אחריות למתקפה. בסוף השנה הוציאה הרשות הפלסטינית צו מעצר לאחד מחברי ועדות ההתנגדות העממית אך לא מימשו אותו.

 

ב-26 בספטמבר הרגו תוקפים, לכאורה מגדודי חללי אל אקצה, גבר פלסטיני בחשד לשיתוף פעולה עם שלטונות ישראל. הרוצחים חטפו אותו כמה ימים קודם לכן ממחנה הפליטים אסקר הסמוך לשכם.

 

ב-2 באוקטובר נהרגו מפקד משטרה אזרחי פלסטיני ושני אזרחים במהלך קרב עם חברי חמאס בעזה. לפחות 51 אחרים נפצעו ושתי תחנות משטרה בעיר עזה ניזוקו קשות.

 

ב-8 בדצמבר הרג פלסטיני חייל ישראלי בדקירות סכין במחסום קלנדיה צפונית לירושלים. נכון לסוף השנה טרם החל משפטו של הפלסטיני.

 

ב-29 בדצמבר הרג מחבל פלסטיני מתאבד שומר ישראלי ושני פלסטינים במחסום ליד טול כרם בגדה המערבית. הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני נטל אחריות.

 

בדצמבר 2002 נמצא פלסטיני בן 17, אימראן אבו חמדיה, מת בחברון. באפריל 2003 עצרו שלטונות ישראל ארבעה שוטרי משמר הגבול בחשד שהיכו את חמדיה ולאחר מכן זרקו אותו מרכב נע. ב-22 בספטמבר דן בית המשפט המחוזי בירושלים את אחד מארבעת השוטרים לארבע וחצי שנות מאסר על סיוע בהריגתו של חמדיה. נכון לסוף השנה נמשך משפטם של שלושת השוטרים האחרים.

 

באוקטובר 2004 מתנחל ישראלי, בועז אלברט, ירה למוות בסלמן יוסף ספדי בן ה-18 ליד היישוב יצהר. ב-27 בפברואר, הודיעה המשטרה לארגון בצלם כי אלברט טען להגנה עצמית. החקירה הושלמה ונשלחה לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה, אך בסוף השנה טרם הגיב משרד היועץ המשפטי לממשלה וטרם הגיש כתב תביעה נגד אלברט.

 

בספטמבר 2004 ירה למוות מתנחל ישראלי, יהושוע אליצור, בנהג מונית פלסטיני סעל ג'ברה ליד שכם. עדים טענו שאליצור ירה בג'ברה מטווח קצר לאחר שהאט את מכוניתו ושאל אם אליצור זקוק לעזרה. ב-9 ביוני הרשיע בית משפט ישראלי את אליצור בהריגה. גזר דינו של אליצור טרם ניתן בסוף השנה.

 

באוגוסט 2004 השליכו תוקפים אלמונים רימונים לתוך חדר בבית הכלא המרכזי בעזה ובו פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. במתקפה נהרגו שניים ונפצעו ששה אסירים. כוחות הביטחון הפלסטינים עצרו שני שוטרים שלכאורה ביצעו את המתקפה בשליחות החמאס. נכון לסוף השנה לא ננקטו צעדים משפטיים נוספים נגד שני השוטרים.

 

באוקטובר 2003 נהרגו שלושה אנשי ביטחון אמריקנים בשיירה דיפלומטית שנסעה בעזה. נכון לסוף השנה לא חלה התקדמות בחקירת הצוות מטעם הרשות הפלסטינית והמקרה נותר בלתי פתור. במהלך השנה המשיכו ממשלות זרות ללחוץ על הרשות הפלסטינית לפתור את המקרה.

 

ב.         היעלמות

 

לא היו דיווחים על היעלמויות על רקע פוליטי במהלך השנה. ואולם, הרשות הפלסטינית לא מנעה ולא חקרה בצורה מספקת חטיפות של פלסטינים וזרים שאירוע בקשר לאי-כיבוד החוק הגואה בגדה וברצועת עזה. למשל, ב-21 בדצמבר, פלסטינים חמושים חטפו שני מנהלני בית ספר זרים בצפון רצועת עזה. לאחר התערבות פקידי הרשות הפלסטינית, שחררו החוטפים את הקורבנות, אך הם לא נעצרו.

 

ג.          עינויים ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים אחרים

 

חוק יסוד ברשות הפלסטינית אוסר עינויים ונקיטת כוח נגד עצורים. ואולם, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים הצהירו כי קיימת בעיה ממשית של עינויים והשימוש בהם אינו מוגבל לעצורים באשמות ביטחוניות.

 

עינויים בידי כוחות הביטחון ברשות הפלסטינית הן דבר שכיח, כך דווח. תיעוד של התעללות מצד כוחות הביטחון ברשות הפלסטינית מוגבל ביותר, חלקית עקב היסוס הקורבנות לכאורה לצאת בטענות פומביות על עינויים והתעללות נגד הרשות הפלסטינית. אנשי כוחות הביטחון הפלסטינים אינם פועלים לפי הנחיות רשמיות בנוגע להתנהגות בחקירות חוקיות, ומרבית ההרשעות מתבססות בעיקר על הודאות הנאשמים.

 

החוק הישראלי, כפי שפורש בפסיקת בית המשפט העליון, אוסר על עינויים וכמה שיטות תחקור, אך מתיר "לחץ פיזי מתון" במקרים של עצורים שחשודים בידיעה על מתקפת טרור קרבה.

 

האגודה לזכויות האדם בישראל ציינה בדוח ל-2004 כי הוועדה הציבורית נגד עינויים הגישה למעלה מ-100 תלונות על עינויים ב-2003. רופאים לזכויות האדם בישראל דיווחה כי במהלך השנה השתמשו כוחות הביטחון הישראלי בהתעללות נפשית בתדירות גבוהה יותר, כולל איומים על הרס בתים או חקירת הורים קשישים, והחזיקו את העצורים בתנאים קשים, כולל בבידוד, לתקופות ארוכות במקום להתעלל בהם פיזית. החוק הישראלי אינו מקבל הודאות תחת לחץ אך מרבית ההרשעות בתיקים ביטחוניים התבססו על הודאות שניתנו לפני שהנאשמים זכו לייצוג משפטי.

 

עצור מנוע מלקבל ייצוג משפטי עד לאחר החקירה, תהליך שעלול לארוך שבועות. הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (ICRC) מקבלת הודעה על מעצרים כעבור 12 יום ומותר להם לבקר עצורים 14 יום לאחר מעצרם. לפעמים עצורים הצהירו בבית המשפט כי הודאתם התקבלה תחת לחץ, אך השופטים לא ביטלו את ההודאות הללו מעולם.

 

ב-28 בספטמבר נכנסו חיילי צה"ל לבית בטול כרם והורו לתושביו לצאת, לאחר מכן החיילים הורו לגברים להתפשט ברחוב. ארגון בצלם דרש מצה"ל הבהרות בנוגע להליכים אלו. צה"ל טרם הגיב עד סוף השנה.

 

ב-21 בנובמבר תקפו חיילים ישראלים סטודנטים פלסטינים בחברון. הסטודנטים הפגינו ליד מחסום נגד חיפוש על גופם ובכליהם. נכון לסוף השנה לא ננקטו צעדים נגד החיילים.

 

בינואר 2004, במחסום חווארה, כפת סמל צה"ל והיכה גבר פלסטיני לנגד עיני משפחתו. הסמל הורשע בבית דין צבאי בספטמבר 2004, נשפט ל-6 חודשי מאסר והורד לדרגת טוראי. הוא גם הודה בהכאת לפחות 8 פלסטינים נוספים וריסוק שמשות של 10 מוניות. לא נודע על צעדים משפטיים נוספים שננקטו נגדו נכון לסוף השנה.

 

בספטמבר 2004 הגיש משרד המשפטים הישראלי כתבי אישום נגד חמישה שוטרי משמר הגבול שנאשמו בהתעללות חמורה בשני פלסטינים שנעצרו באבו דיס כיוון שלא החזיקו באישורים המתאימים. על פי כתב האישום, אילצו השוטרים את הפלסטינים להיכנס לבניין, היכו אותם והתעללו בהם ברובים, מגפיים ואגרופים ובסופו של דבר דחפו אותם מחלון הקומה השנייה. ב-13 בפברואר הרשיע בית משפט בירושלים את אחד מחמשת השוטרים וגזע עליו 14 חודשי מאסר ושנת מאסר על תנאי. נכון לסוף השנה נמשך משפטים של יתר הנאשמים.

 

ב-2003 דרשו חיילים במחסום חווארה שבפאתי שכם משני פלסטינים לנקות את המחסום. כשסירבו, החיילים קשרו אותם באזיקים, כיסו את עיניהם ועיכבו אותם במשך שעות. כאשר בצלם חקרו את התקרית החיילים טענו שמפקדיהם הורו להם לבצע את המעשים. בצלם דרש חקירה רשמית של התקרית ב-2004, אך עד סוף השנה לא התקבלה לכך תגובה רשמית.

 

תנאים בבתי כלא ובתי מעצר

 

התנאים בבתי הכלא ברשות הפלסטינים גרועים. המתקנים ישנים ומוזנחים,  מרביתם נהרסו במהלך האינתיפדה והאסירים הוחזקו במאסר בלתי פורמלי. ישנם מתקנים נפרדים לאסירים קטינים. מתקני הכלא אינם מוגנים היטב והם פתוחים לחדירה מבחוץ. הרשות הפלסטינית מאפשרת לצלב האדום (ICRC) לבקר את העצורים ומאפשרת ביקורת תקופתית של תנאי הכליאה, אך הרשות הפלסטינית מנעה גישה למקצת העצורים במשך 14 יום מתאריך מעצרם. הרשות התירה פיקוח על אסירים, אך קבוצות זכויות אדם, ארגוני סיוע הומניטרי ועורכי דין דיווחו על קשיים בגישה לעצורים מסויימים. ארגוני זכויות האדם טענו שניתנת להם רשות לבקר אסירים בבתי כלא ומעצר ברשות הפלסטינית בהתאם לארגון שניהל את המתקן. מפקחי זכויות אדם טענו ששלטונות הכלא לא אפשרו גישה עקבית למתקני המעצר ברשות הפלסטינית ולעתים נדירות התירו להם להיפגש עם עצורים הנמצאים תחת חקירה.

 

התנאים במתקני הכליאה הקבועים של ישראל עמדו בדרך כלל בתקנים הבינלאומיים. הסבירות שמחנות מעצר זמניים יעמדו בתקנים אלה היה פחות. על פי דוח הסנגוריה הציבורית הישראלית לשנת 2004 על מתקני מעצר של שירות בתי הסוהר והמשטרה, עצורים במתקן במגרש הרוסים בירושלים סבלו מתאים צפופים ומחנק. מתקני כליאה וחקירה לעצורים פלסטינים, כולל ארבעת מרכזי החקירה (שקמה, קישון, פתח תקווה ובית המעצר בירושלים) היו קשים, צפופים וארעיים. ישראל החזיקה לפחות 117 אסירים פלסטינים בצורה זו או אחרת של בידוד. ישראל התירה לועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) וארגונים אחרים לפקוח על תנאי הכליאה אם כי ארגוני זכויות אדם דיווחו על עיכובים וקשיים בהשגת גישה לעצורים מסויימים.

 

הארגון הבלתי ממשלתי - "מועדון האסירים הפלסטינים" דיווח על כ-1,153 מקרים שדורשים טיפול רפואי בבתי כלא ישראלים. בעקבות שביתת רעב באוגוסט 2004, הגבירו שלטונות ישראל את הטיפול הרפואי ואשרו לכמה רופאים פרטיים לבקר אסירים, ואולם האסירים המשיכו לטעון שלא קיבלו טיפול רפואי הולם.

 

ב-28 ביולי דרשה הוועדה הציבורית למניעת עינויים משלטונות ישראל לחקור את מותו של ג'אווב אבו מחסיב בן ה-18 שמת במהלך מעצר ביטחוני בכלא קציעות בישראל. אבו מחסיב, שהיה נתון במעצר ביטחוני מאז 2002, סבל ככל הנראה מבעיה רפואית.

 

ד.         מעצר ומאסר שרירותי

 

החוק הפלסטינית אוסר על מעצר ומאסר שרירותי, ואולם הוא מאפשר למשטרה להחזיק עצורים בלי להאשים אותם במשך 24 שעות. בית משפט רשאי לאשר מעצר בלי אישומים במשך 45 יום לכל היותר. משפט חייב להתחיל בתוך ששה חודשים מיום המעצר ולא יש לשחרר את העצור. בפועל, הרשות הפלסטינית החזיקה פלסטינים רבים במעצר בלי הגשת כתבי אישום במשך חודשים.

 

תפקיד המשטרה ומנגנון הביטחון

 

כוחות הביטחון הישראלים בגדה המערבית ובעזה מורכבים מצה"ל, שירות הביטחון הכללי (שב"כ), משטרת ישראל ומשמר הגבול, זרוע מבצעית של המשטרה שנתונה לפיקוד צה"ל כשהיא פועלת בשטחים הכבושים. בתי דין צבאיים ישראלים דנו בפלסטינים שנאשמו בעבירות ביטחוניות.

 

כוחות הביטחון הפלסטינים כפופים לרשות הפלסטינית.

 

המשטרה הפלסטינית בדרך כלל אחראית לאבטחה ואכיפת החוק על פלסטינים ואנשים אחרים שאינם אזרחי ישראל בשטחי הגדה המערבית ועזה שבשליטת הרשות הפלסטינית.  כוחות הביטחון הפלסטינים כוללים את כוחות הביטחון הלאומיים, הארגון לביטחון מסכל, שירות הביון הכללי או המוחבראת, המשמר הנשיאותי ומשטרת החופים. ארגוני ביטחון מעין-צבאיים אחרים, כגון ארגון המודיעין הצבאי, היו בעלי סמכויות דומות לאכיפת חוק. חוק המודיעין הכללי שנכנס לתוקף באוקטובר, הכפיף את המוחבראת לסמכותו של נשיא הרשות הפלסטינית עבאס.

 

באפריל העביר עבאס את השליטה התפעולית בכוחות הביטחון לשר הפנים. אמנם הצו ניתן על מנת לגבש את כוחות הביטחון תחת שר הפנים, אך בפועל הדבר לא נעשה והיו בעיות שוטפות בהגדרת סמכויות, בהעדר שרשרת פיקוד ברורה. בפועל, נותרו המוחבראת וארגון הביטחון המסכל במפקדות נפרדות ודיווחו לנשיא ישירות. ב-25 בספטמבר עבאס שינה את מבנה המועצה לביטחון לאומי הפלסטינית ושילב בה בעלי אינטרס ביטחוני שונים. הרשות הפלסטינית אינה שולטת בכל כוחות הביטחון. ב-20 בדצמבר תפסו חברי גדודי חללי אל אקצה המסונפים לפת"ח את בניין עיריית בית לחם לזמן קצר, לכאורה בדרישה לקבלת תעסוקה.

 

כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית החזיקו אנשים במעצר בלי להודיע לבתי המשפט ונטו להתעלם מחוקים המגנים על זכויות העצורים ומצווי בית משפט שדרשו שחרור חשודים בעבירות ביטחוניות. בסוף השנה העריכו מקורות פלסטינים כי הרשות הפלסטינית החזיקה כ-239 חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. משתפי הפעולה לכאורה הוחזקו לעתים קרובות ללא הוכחות ונמנעה מהם גישה לעורכי דין, בני משפחה ורופאים.

 

מעצר ומאסר

 

בהתאם להוראות הכיבוש החלות,  רשאים אנשי כוחות הביטחון הישראלים לעצור בלי צו או לעכב לחקירה אדם החשוד בביצוע או שעלול לבצע עבירה בעלת הקשר ביטחוני. פקודת מטכ"ל 1507 מתירה לכוחות הביטחון הישראלים לעכב אדם במשך 10 ימים, ובמהלך התקופה הזו למנוע ממנו להיפגש עם עורך דין ולהופיע בבית משפט. שופט רשאי להוציא צו מעצר ביטחוני ביטחוני לתקופה של עד ששה חודשים ולחדש אותה בלי הגבלה. החוק מתיר במפורש לערער על נסיבות כל צו מעצר ביטחוני לבית המשפט העליון. אף עצור לא הצליח לערער על צו מעצר בהליך זה. פקודת מטכ"ל 1369 קובעת עד 7 שנות מאסר לאדם שאינו נענה לצו הבאה במקרים ביטחוניים. חשודים זכאים לייצוג משפטי אך ניתן לדחות זכות זו במהלך החקירה, במשך עד 90 יום. שלטונות ישראל הצהירו שהם ניסו להודיע על מעצרים בתוך 48 שעות, אך קצינים בכירים רשאים לעקב את ההודעה במשך עד 12 יום.

 

בנוסף לכך, מפקד צבאי יכול לבקש משופט לתת הארכת מעצר בלתי מוגבלת במקרים ביטחוניים. פקודות הצבא הישראליות דורשות מתן הודעה לבני משפחה במקרים של מעצר, ואולם משפחות רבות דיווחו על בעיות חמורות בהשגת מידע על מצבם ומיקומם של עצורים. הוכחות למעצר ביטחוני במקרים ביטחוניים לעתים קרובות לא הועמדו לרשות העצור ופרקליטיו עקב סיווג ביטחוני, אך נפרשו בפני בית המשפט.

 

פלסטינים טענו שעצורים ביטחוניים הכבושים בצווי מעצר צבאיים ישראלים הם למעשה אסירים פוליטיים. בסוף השנה החזיקה ישראל כ-9,170 עצורים ביטחוניים פלסטינים, מהם לפחות 740 במעצר ביטחוני.

 

בפברואר ויוני שחררה ממשלת ישראל 898 פלסטינים בהתאם להסכם שארם-א-שייך מפברואר. מרביתם ישבו שני-שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליהם.

 

במהלך השנה ביצעה ישראל מספר מעצרים המוניים בגדה המערבית, ואולם מרבית המעצרים היו ממוקדים באנשים מסויימים. החל ב-25 בספטמבר, בתגובה למתקפות רקטות מעזה, עצר צה"ל למעלה מ-300 חשודים בהשתייכות לחמאס ולג'יהאד האיסלמי הפלסטיני בגדה המערבית בתוך ימים ספורים, כולל כמה מועמדי חמאס בבחירות העירוניות.

 

פלסטינים שהועברו לבתי כלא ישראלים התקשו להשיג ייצוג משפטי כיוון שרק אזרחי ישראל או עורכי פלסטינים בעלי תעודת זהות ירושלמית הורשו לבקרם. ואולם, ב-2004 עדכנה הממשלה את הנהלים על מנת להרחיב את הגישה ולעורכי דין רבים יותר הצליחו לבקר את העצורים. במקרים מסויימים, שלטונות ישראל קבעו ביקורים ולאחר מכן העבירו את העצורים לכלא אחר על מנת לדחות את המפגש עם עורך הדין במשך עד 90 יום.

 

ממשלת ישראל לעתים קרובות אינה מודיעה בזמן לפקידי קונסוליה זרים על מעצר אזרחיהם.

 

במהלך השנה העבירה ישראל פלסטיני אחד מהגדה המערבית לעזה. ב-27 בפברואר גרש צה"ל פלסטיני בן 18 ממחנה הפליטים דהיישה שבבית לחם לעזה לאחר שהשלים תקופת מאסר של 14 חודשים. ב-20 בפברואר אפשרה ישראל ל-16 פלסטינים שגורשו לעזה לשוב לגדה המערבית. נכון לסוף השנה המתינו עוד 40 לרשות לשוב לגדה המערבית.

 

ה.         מניעת משפט פומבי הוגן

 

מערכת המשפט ברשות הפלסטינית מבוססת על פקודות צבאיות ודינים ישראליים, כולל חוקים ירדנים ועותומנים שקדמו לכיבוש ב-1967. מועצה שופטת עליונה היא הסמכות ששולטת במרבית פעולות בתי המשפט. ב-2003 הורה שר המשפטים הפלסטיני לבטל את בתי הדין הביטחוניים. ואולם, ארגוני זכויות אדם פלסטינים טענו שהרשות הפלסטינית לא ממשה כראוי את הוראת שר המשפטים וקראה לנשיא הרשות הפלסטינית לבטל את בתי הדין האלו בצורה רשמית. ב-22 ביוני הורה הנשיא עבאס על עריכת משפט חוזר לאנשים שנדונו למוות בבתי דין ביטחוניים. בתי הדין הצבאיים, שהוקמו ב-1995, רשאים לשפוט שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וכן אזרחים שביצעו פשעים נגד כוחות הביטחון. בנובמבר הוציא עבאס צו להקמת בית דין לענייני בחירות ובו תשעה שופטים.

 

בתי המשפט ברשות הפלסטינית היו בלתי יעילים חסרו להם כוח אדם ומשאבים ולעתים קרובות לא העניקו משפט הוגן ומהיר. בעיות אלו קדמו לשליטה של הרשות הפלסטינית והוחמרו עקב חוסר תשומת לב מצד הרשות. פקידי הרשות הפלסטינית וכוחות הביטחון לעתים קרובות לא יישמו את פסיקת בתי המשפט והגבילו את חוסר התלות של מערכת המשפט בדרכים נוספות.

 

אלימות נמשכת השפיעה לרעה על מערכת הצדק הפלסטינית. תחנות משטרה ומתקני כליאה רבים ניזוקו או נהרסו. הגבלות תנועה, עוצר וסגר פגעו קשות בהשלטת הצדק.

 

החוק הישראלי יצר מערכת שיפוט בלתי תלויה והממשלה בדרך כלל כיבדה זאת בפועל. צה"ל נהג לשפוט פלסטינים המואשמים בעבירות ביטחוניות בבתי דין צבאיים בשטחים הכבושים. החוק מגדיר עבירות ביטחוניות בצורה מקפת וכולל מגוון האשמות החל בידוי אבנים וכלה בחברות בארגון טרור, כגון חמאס או החזית העממית לשחרור פלסטין. תובעים צבאיים הגישו את התביעות. בתי דין צבאיים ישראלים לעתים נדירות מזכים פלסטינים שהואשמו בעבירות ביטחוניות, גזרי הדין הופחתו לעתים עקב ערעור.

 

הליכי משפט

 

משפטים צבאיים בישראל פעלו לפי כללי ראיות הזהים לאלה של מקרים פליליים רגילים. הנאשים זכאי לייצוג משפטי והשופט יכול למנות לו עורך דין. ההאשמות מוגשות לנאשם ולציבור בעברית, אך בית המשפט רשאי להזמין תרגום לערבית. בית המשפט רשאי לשמוע הוכחות שנמנע מהנאשם ועורך דינו לראותם במקרים ביטחוניים, אך אין לבסס הרשעה אך ורק על הוכחות אלו. אין לבסס הרשעה אך ורק על הודאה, אם כי בפועל הורשעו אסירים ביטחוניים מסויימים על סמך הודאות שלכאורה נגבו מהם ומאחרים תחת לחץ. הנאשמים רשאים לערער לבית הדין הצבאי הגבוה לערעורים ולבית המשפט העליון האזרחי במקרים מסויימים.

 

לעתים עיכבה ממשלת ישראל משפטים לפרקי זמן ממושכים ביותר כיוון שעדים מכוחות הביטחון לא הופיעו, הנאשם לא הובא לבית המשפט, תיקים אבדו, או עורכי דין עוכבו בגלל מגבלות תנועה (ראה סעיף 2 ד'). עורכי דין פלסטינים טענו שהעיכובים נועדו ליצור לחץ על נאשמים להגיע לפשרה.

 

מתקנים צפופים, הסדרים גרועים לקביעה וקיום התייעצויות בין עצורים לעורכי דינם, והודאות שנערכו בעברית פגעו במאמצי ההגנה.

 

מתנחלים ישראלים הועמדו לדין תחת חוקי ישראל בבית המשפט המחוזי הישראלי הקרוב ביותר. שופטים אזרחים ישבו בדין, החוק הישראלי (לא הצבאי) קבע את ההליכים ואת קבילות ההוכחות. ממשלת ישראל לעתים רחוקות תבעה מתנחלים בגין פשעים נגד פלסטינים ובמקרים הנדירים שבהם הורשעו, הם לרוב נענשו בעונשים קלים יותר מפלסטינים שהורשעו בבתי משפט ישראלים (ראה סעיף 1 א'). לדברי בצלם, במהלך השנה טענה משטרת ישראל כי ניהלה 299 חקירות בדבר מתקפות שדווחו של מתנחלים על פלסטינים, 65 מהחקירות הסתיימו בהגשת כתבי אישום.

 

במאי 2004 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב את מנהיג פת"ח מהגדה המערבית וחבר המועצה המחוקקת הפלסטינית מרוואן ברגותי בשלוש האשמות של רצח והאשמה של ניסיון רצח הכרוך במתקפות טרור. ברגותי דחה את סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בעיניינו, לא הגן על עצמו ולא ערער על חמשת מאסרי העולם העוקבים שקיבל. לא ננקטו פעולות משפטיות נוספות במהלך השנה.

 

על פי חוקי הרשות הפלסטינית ניתן לדון למוות אדם שהורשע באחת מ-42 עבירות. בתי דין צבאיים ובתי דין לביטחון המדינה הטילו את מרבית גזרי דין המוות ברשות הפלסטינית. לא קיים הליך משפטי לערעור על גזרי הדין הללו ורק לנשיא הרשות הפלסטינית ישנה סמכות לאשר או לשנות את גזר הדין. אם הנשיא אינו פועל, האדם נותר בכלא.

 

ב-12 ביוני הרשות הפלסטינית הוציאה להורג ארבעה גברים, ההוצאות להורג הראשונות מאז 2002. בתי הדין לביטחון המדינה שהוקמו ב-1995 על פי צו נשיאותי אך בוטלו בידי משרד המשפטים הפלסטיני ב-2003, הרשיעו את אחד מארבעת הנדונים למוות.

 

בנובמבר 2004 עיכב בית דין צבאי ישראלי את משפטו של חוסאם חאדר, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, עד ל-6 במארס. חאדר נעצר במארס 2003 בגין מעורבות לכאורה באלימות במסגרת האינתיפדה. ב-27 בנובמבר, לאחר עיכובים חוזרים ונשנים, גזר בית הדין הצבאי הישראלי על חאדר 7 שנות מאסר על אלימות במסגרת האינתיפדה.

 

ו.          התערבות שרירותית בפרטיות, במשפחה, בבית ובתכתובת

 

ברשות הפלסטינית נדרש הפרקליט הראשי להוציא צווים לכניסה ולחיפוש ברכוש פרטי, ואולם שירותי הביטחון הפלסטינים נוהגים להתעלם מדרישות אלו לעתים קרובות. המשטרה ערכה חיפושים בבתים בלי הסכמת בעליהם. במקרים מסויימים המשטרה פרצה בכוח לחצרים.

 

לפי פקודות הכיבוש, רשאי קצין צה"ל בדרגת סגן אלוף ומעלה לאשר כניסה לבתים פרטיים ומוסדות ללא צו, על סמך צורך צבאי. במקרים מסויימים היכו חיילי צה"ל את הדיירים והרסו או בזזו רכוש. השלטונות טענו שמדובר בהפרות ברות-עונשין של תקנות הצבא וכי מגיע על כך פיצוי.

 

כוחות הביטחון הישראלים הרסו ואטמו בתיהם של פלסטינים שנחשדו בטרור או קרובים של חשודים, בלי בחינה משפטית (ראה סעיף 1 ז'). לדברי בצלם, בין אוקטובר 2001 לינואר הרסה ממשלת ישראל 666 בתים בשטחים הכבושים כעונש. ב-17 בפברואר הודיע שר הביטחון מופז על הפסקת הרס הבתים כאמצעי עונשין.

 

ב-23 בפברואר תפס צה"ל בית פלסטיני בכפר יאטה דרומית לחברון במשך יומיים. במהלך התקופה הגביל צה"ל את שבעת בני המשפחה - כולל שלושה ילדים וקשיש חולה אחד - לחדר בודד.

 

ישראל הרסה בתים רבים בין מחנה הפליטים ברפיח לגבול מצרים בטענה שמקצת הבתים הסתירו מנהרות ששימשו להברחת נשק או למתן כיסוי למתקפות נגד חיילים ישראלים. ואולם, המבצע הגדול ביותר היה "מבצע קשת בענן" במאי 2004, שבו נהרסו לדברי סוכנויות או"ם 298 בתים ונותרו 3,800 בני אדם מחוסרי בית. בין 2000 לבין הנסיגה הישראלית מעזה, הרס צה"ל כ-1,500 בניינים ברפיח וגרם ללמעלה מ-15 אלף פלסטינים להישאר מחוסרי בית.

 

ב-21 באוגוסט הודיע הרמטכ"ל דן חלוץ כי לא יינקטו אמצעים משפטיים נגד מפקד צה"ל לשעבר ברצועת עזה, זאב זכאי, על הרס בלתי חוקי של 40 בניינים בחאן יונס. קודם קבעה ועדה של צה"ל כי אילו זכאי היה מבקש רשות להרוס את המבנים סביר להניח שהיה מקבל אותה.

 

שלטונות ישראל הגבילו את בניית הבתים במגזר הפלסטיני, בעיקר במזרח ירושלים. שלטונות ישראל הגבילו באופן כללי בניית בתים פלסטינים באזורים אחרים בגדה ובסמוך לישובים ישראליים. לדברי "הוועדה הישראלית נגד הריסת בתים" (ICAHD), כ-10 אלפים מבנים במזרח ירושלים הוגדרו כבלתי חוקיים בידי ממשלת ישראל, כתוצאה מכך הרסו עיריית ירושלים ומשרד הפנים את המבנים הללו בשיטתיות. ב-2004 דיווחה הוועדה על הרס של למעלה מ-150 בניינים במזרח ירושלים, ו-94 מבנים נהרסו במזרח ירושלים במשך השנה.

 

צה"ל עקר פרדסים, מטעי זיתים ומטעי דקלים רבים וכן מערכות השקייה בעזה, בטענה שהפלסטינים ירו רקטות קסאם משטחים אלו. ארגוני זכויות אדם דווחו כי במהלך 3 השנים שעברו נעקרו כ-2,400 עצי זית של פלסטינים, בעיקר בידי מתנחלים.

 

צה"ל גם פינה ונטל שליטה קבועה באדמות בבעלות פרטית פלסטינית לצורך בניית גדר ההפרדה. לדברי משרד האו"ם לתיאום הומניטרי (OCHA), גדר ההפרדה היא באורך של כ-389 ק"מ, עוד 265 ק"מ נמצאים בבנייה והיא צפוייה להגיע לאורך של 1,072 ק"מ עם השלמתה. המשרד לתיאום הומניטרי טען שנכון לאוקטובר החרימו שלטונות ישראל באמצעות צווים צבאיים כ-35,140 דונם של אדמות הגדה המערבית לצורך בניית גדר ההפרדה. לדברי ישראל היא משתדלת לבנות את הגדר בעיקר על אדמות ציבוריות וכאשר השתמשה בקרקע, ספקה אפשרויות לקבלת פיצויים. הפלסטינים סירבו לקבל פיצוי מחשש שהדבר ייתן לגיטימציה להחרמת הקרקעות בידי ישראל. בנוסף לכך, הוגשו עתירות רבות לבתי משפט בישראל נגד תוואי הגדר.

 

מפקחי זכויות האדם דיווחו שצה"ל הגביר את השמירה על חקלאים פלסטינים מפני מתקפות מנחלים לעומת העבר. ובכל זאת, הפלסטינים התלוננו שהאמצעים שסיפק צה"ל לא הותירו להם די זמן להשלים את הקציר ויכולתם להגן על רכושם הוגבלה עקב עוצר והגבלות על תנועה. ב-22 באוגוסט גרמו מתנחלים נזק ניכר לבתים ומכוניות פלסטיניים ליד היישוב חומש, שעמד בפני פינוי. לא הוגשו כתבי אישום נגד מתנחלים. באוקטובר ובנובמבר תיעדו ארגונים בלתי ממשלתיים ישראלים מתקפות של מתנחלים על פלסטינים ורכושם בסלם, חברון ועמק חורבה, שגרמו בין היתר, להרס של כ-300 עצי זית. שלטונות ישראל לא נקטו אמצעים נגד המתנחלים.

 

בפברואר התלוננו תושבים פלסטינים בכפר מדמה מדרום לשכם במשטרה שמתנחלים מהיישוב יצהר הסמוך פגעו במכוון במערכת המים בכפר. משטרת ישראל פתחה בחקירה, ואולם נכון לסוף השנה לא חלו התפתחויות במקרה.

 

ז.          שימוש בכוח מופרז והפרת חוקים הומניטריים בסכסוכים פנימיים וחיצוניים

 

פלסטינים חברי חמאס, קבוצות מיליטנטיות הקשורות בפת"ח והג'יהאד האיסלמי הפלסטיני תקפו והרגו אזרחים ישראליים, אזרחים זרים וחיילים, הן בישראל והן בשטחים הכבושים. הם השתמשו בנשק באופן שיועד לגרום לנפגעים בקרב אזרחים, כגון מתאבדים עם פצצות, רקטות ופצצות מרגמה. בנוסף לכך הם הרבו לירות על כוחות הביטחון הישראלים מתוך אזורים מאוכלסים באזרחים, תוך הגברת הסיכון שצה"ל ישיב אש ויפגע באזרחים. הרשות הפלסטינית נקטה מספר צעדים למניעת מתקפות טרור ואסרה נשיאת כלי נשק בפומבי, אך הצעדים לא מנעו ולא הרתיעו מתקפות טרור רבות. חברים חמושים בקבוצות שונות התעלמו מהוראות הרשות הפלסטינית, כוחות הביטחון הפלסטינים לא מנעו מהם בעקביות מלשאת נשק בפומבי. במהלך הבחירות לנשיאות טען מועמד הפת"ח עבאס בנאומים פומביים שהאינתיפדה מנוגדת לאינטרסים הפלסטינים.

 

במארס הסכימו הרשות הפלסטינית וקבוצות פלסטיניות לקיים "טהדייה" או תקופת רגיעה שבה קבוצות פלסטיניות חמושות יימנעו מתקיפת מטרות ישראליות, ואולם, במהלך השנה הפרו ארגוני המחבלים את ההסכם תוך הריגת ופציעת ישראלים.

 

לדברי משרד הבריאות הפלסטיני, אגודת הסהר האדום הפלסטינית (PRCS) ו"בצלם", לפחות 190 פלסטינים נהרגו במבצעי צה"ל ומשטרת ישראל במהלך השנה. צה"ל טען שמרבית הפלסטינים שנהרגו היו לוחמים חמושים או אנשים שעסקו בתכנון וביצוע מעשים אלימים נגד מטרות אזרחיות וצבאיות ישראליות. לדברי הסהר האדום, מבצעי צה"ל והתנגשויות עם הפלסטינים גרמו לפציעת כ-900 פלסטינים.

 

על פי דו"ח של משמר זכויות האדם (HRW), נוהגי החקירה של צה"ל לא היו "חסרי פניות, יסודיים או יושמו במועד". הדוח טען כי צה"ל ביצע חקירה פלילית בפחות מ-5 אחוזים ממקרי המוות של אזרחים מתחילת האינתיפדה השנייה בספטמבר 2000 עד נובמבר 2004, והכישלון הזה טיפח אקלים של חוסר-ענישה בקרב הצבא. צה"ל טען שביצע 130 חקירות בתקריות שבהן חיילים פתחו באש נגד ההוראות, הגיש 28 כתבי אישום, עם 7 הרשעות וזיכוי אחד. יתר 20 המשפטים עדיין התנהלו. שאר התקריות עדיין היו בחקירה.

 

צה"ל ביצע מספר רב של פשיטות צבאיות לתוך מרכזי אוכלוסייה פלסטינים בתגובה לירי מרגמות ואנטי-טנקי של פלסטינים מתוך מרכזים אלו. הפעולות לעתים קרובות גרמו לנפגעים בקרב האזרחים. כוחות ישראל ירו פגזי טנקים, אש ממקלעים כבדים ורקטות ממטוסים במטרות בשכונות מגורים ועסקים שמהם סברו שהגיע הירי הפלסטיני. הפלסטינים עשו שימוש תכוף בבתי אזרחים על מנת לירות על כוחות ישראל ומלכדו בתים ומבנים. צה"ל בתגובה בדרך כלל פשט על הבניינים ולעתים קרובות הרס אותם.

 

ב-31 בינואר נהרגה ילדה פלסטינית ב-10 מאש צה"ל וילדה אחרת נפצעה. שתי הבנות שהו בבית הספר של סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב של האו"ם (UNRWA) ברפיח בעת התקרית. צה"ל החל לחקור את התקרית אך נכון לסוף השנה לא הובאו מסקנות מהחקירה.

 

במאי 2004 נורו ברפיח שני ילדים פלסטינים  בראשם כששהו על גג ביתם וביצעו עבודות בית. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל (AI) קבע שצלפים ישראלים הרגו את שניהם. נציגי צה"ל טענו שהם נהרגו ממתקן נפץ שהוצב בידי פלסטינים. לא נודע על חקירה רשמית נוספת בסוף השנה.

 

באוקטובר 2004 ירו חיילי צה"ל למוות באימן אל-חמס, תלמידה פלסטינית בת 13, כאשר התקרבה למוצב צה"ל בדרום רצועת עזה. הילדה התקרבה אל המוצב ובידה ילקוט בית ספר שהחיילים חשדו שהכיל חומרי נפץ. לאחר שירו בילדה ממרחק, נטען שמפקד פלוגה בצה"ל ירה בה כמה כדורים מנשק אוטומטי מטווח קצר. בנובמבר 2004 הרשיע בית דין צבאי את מפקד הפלוגה בשימוש בלתי חוקי בנשק, פגיעה בהליכים, התנהגות שאינה הולמת ושימוש שלילי בסמכות. ב-6 בפברואר שחרר בית הדין הצבאי את מפקד הפלוגה לאחר שחייל שהיה עד לתקרית חזר בו מעדותו. עד אחר טען שלא יוכל לאשר שמפקד הפלוגה כיוון את נשקו אל הילדה. בסוף השנה המתינה משפחתה של אימן אל-חמס לפסיקת בית המשפט הגבוה בישראל בעתירתם לביצוע חקירה נרחבת יותר של התקרית.

 

באוקטובר 2004 פגע צה"ל קשות במפעל השפכים של העיר עזה וכתוצאה מכך ניזוקו חלקים של המפעל שמומן בידי ארגון סיוע מערבי. החלה חקירה בתקרית, ואולם צה"ל טען שהמפעל לא נפגע במכוון. ארגון הסיוע המערבי לא קיבל מידע נוסף על מצב החקירה.

 

דווח שחיילי צה"ל ירו בלי אזהרה על מסיגי גבול בתוך או ליד שטחים מוגבלים. ב-9 באפריל ירו חיילים והרגו שלושה נערים פלסטינים ליד גדר הגבול בין עזה למצרים. הפלסטינים טענו שהנערים שיחקו כדורגל, אך צה"ל טען שהם ניסו להבריח כלי נשק. צה"ל הורה על חקירה, אך נכון לסוף השנה החקירה טרם הסתיימה.

 

ב-24 באוגוסט ערך צה"ל פשיטה על מחנה הפליטים בטול כרם והרג חמישה פלסטינים. צה"ל טען תחילה שההרוגים קשורים במתקפות טרור על ישראל. ואולם, בחקירה שנערכה לאחר מכן התגלה ששלושה מחמשת ההרוגים היו בני נוער בלתי חמושים ואילו שני המבוגרים שנורו מטווח קצר היו חברי ארגון טרור בלתי חמושים בדרג נמוך. הרמטכ"ל הורה על חקירה מיוחדת בפשיטת צה"ל אך בסוף השנה טרם נודעו תוצאות החקירה.

 

במשך השנה - על פי דיווחי כוחות הביטחון ואמצעי התקשורת הפלסטינים - צה"ל ביצע הרג ממוקד של לפחות 30 פלסטינים שנחשדו במעורבות בטרור. כוחות צה"ל הרגו לפחות חמישה עוברי אורח במבצעים אלו – מקצתם אזרחים ואחרים הקשורים לארגוני טרור. כ-50 אחרים, מרביתם עוברי אורח, נפצעו במהלך הפעולות הללו. ב-25 בספטמבר הודיעה ממשלת ישראל על המשך ההרג הממוקד בהיקף מוגבל. היא הפסיקה את ההרג בעקבות פסגת שארם-א-שייך בפברואר.

 

אנשי כוחות הביטחון הישראלים שפעלו במחסומים הרגו כמה פלסטינים. ב-18 ביולי פתח צה"ל באש לכיוון פלסטינים שהמתינו לחצות את מחסום אבו הולי ברצועת עזה והרג נער פלסטיני בן 14. צה"ל פתח בחקירת התקרית אך בסוף השנה טעם נודעו תוצאות החקירה.

 

תוך כדי הגנה על בניית גדר ההפרדה, הרגו אנשי כוחות הביטחון הישראלים מספר פלסטינים. ב-4 במאי נורו ונהרגו בני הדודים ג'מאל ג'אבר איברהים אסי בן 15 ועודאי מופיד מחמוד אסי בן 14 ליד בית לקייה מערבית לרמאללה, בהתנגשויות בין מפגינים פלסטינים לחיילים. לדברי עדים פלסטינים, חיילי צה"ל ירו תחילה כדורי גומי וגז מדמיע אך לאחר מכן ירו אש חיה. צה"ל פתח בחקירת משטרה צבאית והשעה את סגן מפקד הפלוגה מפעילות מבצעית עד להשלמתה. ואולם, בסוף השנה טרם נודעו תוצאות החקירה.

 

במהלך השנה עכבו כוחות ישראל את תנועתם של אנשי צוות רפואי ואמבולנסים פלסטיניים ולעתים ירו לעברם.

 

ב-26 בינואר ירה צה"ל לעבר אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני (PRCS) שנסע לפנות פצוע ליד קלקיליה.

 

ב-10 בפברואר צה"ל עיכב אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני שהוביל אשה הרה ברצועת עזה ממתחם אל-מוואסי אל בית החולים בחאן יונס. אנשי הביטחון עכבו את האמבולנס במשך למעלה משעתיים לפני שמנעו את כניסתו.

 

ב-8 באפריל אירעו התנגשויות במחסום קלנדיה בין צה"ל לצעירים פלסטינים שנאסר עליהם להיכנס לירושלים לתפילות יום השישי. שניים מהפלסטינים נורו.

 

התעללות צה"ל בפלסטינים או בכלי רכבם במחסומים נמשכה. בדוח לשנת 2004 טען "משמר המחסומים" (ארגון נשים ישראלי שעוקב אחר מחסומים בגדה המערבית ובירושלים) לסדרת הפרות. ב-4 באוקטובר היכו ובעטו חיילי צה"ל במחסום חווארה דרומית לשכם בגבר פלסטיני, לדברי נציגות משמר המחסומים. הפלסטיני, שאושפז עם זעזוע מוח ונזקק לתפרים בפניו, טען שהוכה בעקבות ויכוח עם חיילי צה"ל במחסום.

 

פלסטינים לעתים קרובות יידו אבנים ובקבוקי תבעירה ובמקרים מסויימים ירו אש חיה לעבר כוחות הביטחון הישראלי. כוחות הביטחון הישראלים הגיבו במקרים שונים בגז מדמיע, כדורי גומי ואש חיה, כולל מטנקים.

 

כוחות ישראל השתמשו בפלסטינים כ"מגן חי" בניגוד לחוק הישראלי. ב-2002 הוציא בית המשפט העליון צו נגד השימוש בפלסטינים כ"מגן" לחיילים ישראלים. צה"ל הודה בהפרת הנהלים הקיימים וחזר וטען שכוחות צה"ל "מנועים בתכלית האיסור להשתמש באזרחים כלשהם כאמצעי של מגן חי נגד ירי או מתקפה פלסטינית או כבני ערובה". ב-6 באוקטובר פסק בית המשפט העליון שאין זה חוקי לצה"ל להשתמש באזרחים פלסטינים כמגן חי במהלך ביצוע מעצרים של פלסטינים חמושים חשודים. הרמטכ"ל הורה לצבא לממש מייד את פסיקת בית המשפט העליון.

 

קודם להחלטת בית המשפט, ב-23 במאי, צוות טלוויזיה ישראלי שידר צילומים המראים חייל צה"ל המכוון רובה עם רימון גז מדמיע ועומד מאחורי פלסטיני בן 17 שעיניו קשורות בכפר דורה, מערבית לחברון. דיווח הטלוויזיה טען שצה"ל השתמש בפלסטיני כמגן מפני מיידי אבנים. צה"ל הכחיש את ההאשמה וטען שצה"ל עצר את הפלסטיני על יידוי אבנים והחיילים החזיקו אותו תחת משמר על להעברתו לידי המשטרה.

 

ב-31 באוגוסט נכנסו חיילי צה"ל לביתו של מחמוד רג'אבי בחברון וכפי שדווח נטלו שלושה מבני המשפחה כמגנים אנושיים. מפקד המבצע טען שהחיילים השתמשו באחים למניעת זריקת אבנים ופצצות על החיילים בבית. ב-2 בספטמבר פינו החיילים את השטח.

 

בספטמבר 2003 עתרו בצלם והאגודה לזכויות האדם בישראל לבית המשפט העליון לפתוח בחקירה צבאית בכל המקרים שבהם חיילי צה"ל הרגו פלסטינים שלא עסקו בפעילות עויינת. בסוף השנה בית המשפט העליון טרם פסק בעתירה.

 

ב-27 ביולי אישרה הכנסת תיקון לחוק העוולות האזרחי שיאסור על פלסטינים המתגוררים בשטחים מלבקש פיצוי על מוות או פציעה בידי צה"ל או נזק לרכוש. התיקונים מנעו מ"אזרח מדינת אוייב או תושב אזור עימות" להגיש תביעות נגד ישראלים בבית משפט ישראלי. ב-1 בספטמבר עתרו תשעה ארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים לבג"ץ לקבלת צו עיכוב זמני. בית המשפט היה אמור לקיים דיון ב-1 במארס 2006.

 

סעיף 2 – כיבוד חרות הפרט, כולל:

 

א.         חופש הדיבור והעיתונות

 

לרשות הפלסטינית אין חוקים המגדירים חופש עיתונות אך החוק מתיר לכל אדם זכות למחשבה, מצפון והבעה וזכות להביע דעות בעל-פה בכתב או בכל דרך אחרת. ואולם, ב-1995 כלל צו נשיאותי איסור על כתיבת כל דבר ביקורת נגד הרשות הפלסטינית והנשיא. למרות שהרשות הפלסטינית אינה מגבילה את חופש הדיבור והעיתונות, חברי ארגון הפת"ח השליט הגבילו את חופש הדיבור והעיתונות.

 

חל שיפור ניכר בתנאי העבודה של עיתונאים בגדה המערבית ובעזה במהלך השנה. בחירתו הדמוקרטית של מחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלסטינית בינואר שיפרה את חופש העיתונות ואת תנאי עבודתם של העיתונאים. צנזורה עצמית וחשש מפגיעה או הטרדה מצד פעילים חמושים וארגונים נותרו בגדר הבעיות העיקריות של עיתונאים שעובדים בגדה המערבית וברצועת עזה.

 

ב-15 במאי, כאקט של הפחדה, ריססו אלמונים בצבע את מכוניתו של עיתונאי פלסטיני ברצועת עזה. המשטרה הפלסטינית סירבה לפתוח בחקירה. באותו החודש שבתו עיתונאים פלסטינים בעזה במשך שבוע במחאה על שהמשטרה הפלסטינית היכתה עיתונאים.

 

ב-19 ביולי הורה סינדיקט העיתונאים הפלסטינים, שבשליטת ארגון הפת"ח, לכתבים וצלמים מקומיים שלא לסקר התנגשויות בין החמאס לפת"ח ברצועת עזה והזהיר כי כל הפרה של הוראותיו תגרור השלכות אישיות ומשפטיות.

 

ישנם שלושה עיתונים יומיים ומספר שבועונים פלסטינים. כמו כן יוצאים לאור מספר ירחונים ושלושה טבלואידים. הרשות הפלסטינית הפעילה שתי תחנות טלוויזיה ותחנת רדיו אחת. ישנם כ-30 תחנות טלוויזיה פרטיות וכ-9 תחנות רדיו פרטיות.

 

מחקר שנערך באוגוסט בידי "המרכז הפלסטיני לדעת קהל" הראה כי לכ-38 אחוז מהפלסטינים בשטחים הכבושים היתה נגישות לאינטרנט.

 

הרשות הפלסטינית נקטה צעדים להפסקת ההסתה בתקשורת הפלסטינית. במהלך השנה צמצמה רשות השידור הפלסטינית (PBC) את כמות חומר ההסתה, כולל קריאה לאלימות. שר המידע הפלסטיני נביל שעת הורה לרשות השידור בפברואר לחדול משידור תמונות של גופות, צילומים גרפיים אחרים ומתסיסים. רשות השידור הפלסטינית גם הפסיקה לשדר שירים לאומניים שקראו בדרך כלל למלחמה ב"אוייב הציוני".

 

רשויות הכיבוש הישראלי הגבילו את חופש הדיבור. במזרח ירושלים אסרו שלטונות ישראל הצגת סמלים פוליטיים פלסטינים, עבירות שהעונש עליהם קנס או מאסר, וכן הבעה פומבית של רגשות אנטי-ישראלים ותמיכה בקבוצות איסלמיות קיצוניות. שלטונות ישראל צינזרו את הסיקור העיתונאי מהאינתיפדה ובדקו את כתבי העת הערביים לחומר בעל השלכות ביטחוניות.

 

בדרך כלל, אמצעי התקשורת הישראלים סיקרו את השטחים המחוזקים, למעט שטחי קרב שבהם צה"ל הגביל את הגישה באופן זמני. הממשלה טענה שההגבלות דרושות לביטחון העיתונאים.

 

סגרים ועוצרים הגבילו את יכולתם של עיתונאים פלסטיניים לבצע את תפקידם. בין יוני לאוגוסט הגבילה הממשלה את גישת העיתונות ליישובי עזה וצפון הגדה המערבית שבכוונתה היה לפנות. העיתונאים התלוננו על סגר כולל באזור, המתנה ארוכה במעבר הגבול בעזה והסדרי תחבורה בלתי מספקים מטעם הממשלה.

 

ב-4 ביולי עצרה צה"ל כתב טלוויזיה ישראלי וצלם עיתונות שסיקרו את הוצאתם של פעילים ישראלים ממלון בגוש קטיף שברצועת עזה. צה"ל טען שהעיתונאים הפרו את צו הסגירה אך התנצל על כך שהם הושמו באזיקים.

 

ב-15 באוגוסט האשימו הרשות הפלסטינית וסינדיקט העיתונאים הפלסטינים את משרד העיתונות הממשלתי הישראלי בכך שסירב להכיר בעיתונאים פלסטינים לפני ובמהלך ההתנתקות מעזה במאמץ לכאורה למנוע מעיתונאים מקומיים להיכנס לתוך היישובים ולסקר בהם את האירועים.

 

היו כמה טענות של עיתונאים זרים שצה"ל ירה על עיתונאים.

 

ב-2 בינואר נורה מאג'ד אל ערביד, עיתונאי שעבד ברצועת עזה, בבטנו באזור בית להייה בזמן שדיווח על פעולות צה"ל נגד פלסטינים שנחשדו בירי רקטות לתוך שטח ישראל. דווח כי אל ערביד ניסה להזדהות לפני שנורה. דובר צה"ל טען שהחיילים לא היו מודעים להימצאות עיתונאים בשטח. צה"ל טען שפתח בחקירה, אך נכון לסוף השנה לא ניתן מידע על מצב החקירה הזו.

 

במהלך השנה נפצע לפחות עיתונאי אחד מאש ישראלית במהלך התנגשויות בין צה"ל לפלסטינים. חיילי צה"ל היכו עיתונאים בכמה תקריות, עצרו אחרים והחרימו את תעודת העיתונאי שלהם בכפר בילעין, שבו נערכו הפגנות שבועיות נגד בניית גדר ההפרדה.

 

במאי 2003 נהרג ג'יימס מילר, אזרח בריטי, בידי צה"ל בשעה שצילם סרט דוקומנטרי ברפיח שברצועת עזה. ב-14 באפריל, בעקבות חקירה, זיכה בית דין משמעתי צבאי את קצין צה"ל מאשמת שימוש בלתי חוקי בנשק. צה"ל החליט במארס לא להעמיד את הקצין לדין פלילי. ב-21 באפריל הודיע צה"ל שהוגשה עתירה לפתיחה מחדש של ההליכים נגד הקצין. נכון לסוף השנה לא ניתן מידע על מצב הערעור.

 

באפריל 2003 הרג חייל צה"ל את נזיה דארווה שצילם ילד פצוע בפשיטת צה"ל על שכם. ביוני 2004 הודיעו שלטונות ישראל ל"בצלם" כי הפרקליט הצבאי הראשי חוקר את המקרה. בסוף השנה לא נמסר מידע נוסף.

 

רמות גואות של הפרת חוק בעזה חשפה עיתונאים להטרדות וחטיפה. באוגוסט 15 חטפו אלמונים חמושים ברצועת עזה את העיתונאי הצרפתי מוחמד אואטי, שסיקר את ההתנתקות הישראלי מעזה. ב-22 באוגוסט שחררו החוטפים את אואטי.

 

ב-12 באוקטובר חטפו חמושים שני עיתונאים מערבים שנסעו ליד חאן יונס ברצועת עזה. החמושים, כך דווח, ביקשו תעסוקה בשירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית. החוטפים שחררו את שני העיתונאים לאחר כשש שעות.

 

הרשות הפלסטינית שולטת בכל רמות החינוך. במהלך השנה הרשות הפלסטינית לא התערבה בחינוך, אך האלימות ומגבלות שהטילו כוחות הביטחון על תנועת פלסטינית פגעו במוסדות אקדמיים. הסגרים הישראלים, העוצר וגדר ההפרדה הגבילו את הגישה למוסדות אקדמיים פלסטינים. הפגזות וירי ישראלים במהלך מבצעים צבאיים פגעו במספר בתי ספר ובמקרים מסויימים נהרגו תלמידים (ראה סעיף 1 ז'). לדברי קרן הילדים של האו"ם (יוניצ"ף) ניזוקו 269 בנייני בתי ספר בין 2000 וסוף השנה. משרד החינוך הפלסטיני חישב את הנזק הפיזי לבתי ספר ואוניברסיטאות בלמעלה מ-10 מיליון דולר (46 מיליון ₪). במקרים מסויימים נכנסו שלטונות ישראל לתוך קמפוסים ע"מ לעצור סטודנטים.

 

בספטמבר דרשו שלטונות ישראל מאלפי תלמידים פלסטינים שהתגוררו בצדה המזרחי של גדר ההפרדה המקיפה את ירושלים, לעבור דרך מחסומים כדי להגיע לבתי הספר במזרח ירושלים. מורים מהגדה המערבית שעבדו בבתי ספר במזרח ירושלים התקשו להשיג אישורים להגיע לבתי הספר, רבים לא קיבלו אישור עד דצמבר.

 

בנובמבר 2004 התפוצצה פצצה בשלט רחוק במשרדו של יאסר אל מדהון, פרופסור פלסטיני באוניברסיטת אל-אזהר בעיר עזה והוא נהרג. פלסטיני נוסף נפצע. בסוף השנה נמשכה חקירת המשטרה הפלסטינית.

 

ב.         חופש התכנסות שקטה והתאגדות

 

חופש ההתכנסות

 

חוקי הרשות הפלסטינית מתירים אסיפות ציבוריות, תהלוכות והתכנסויות, עם מגבלות חוקיות מסויימות. ואולם, הרשות הפלסטינית הטילה מגבלות רשמיות מסויימות על חופש ההתכנסות. היא דרשה אישור לקיום מפגנים, הפגנות ואירועי תרבות בהיקף גדול, אך לעתים נדירות מנעה אישורים אלה. בעזה נדרש אישור משטרה לאסיפות פוליטיות באולמות מסויימים ולאוטובוסים שיסיעו את המשתתפים למפגשים אלו. הרשות הפלסטינית אסרה על קריאה לאלימות, נשיאת נשק וסיסמאות גזעניות אם כי לעתים נדירות אכפה את האיסורים הללו.

 

פקודות צה"ל אוסרות על התכנסות פומבית של למעלה מ-10 בני אדם בלי רישיון, אך הפלסטינים יכלו להתעלם מפקודה זו ולחמוק מעונש.

 

כוחות הביטחון הישראלים השתמשו בכוח נגד פלסטינים שהיו מעורבים בהפגנות (ראה סעיף 1 ג'). שלטונות ישראלים ופלסטינים היו חלוקים בדעתם אם הפלסטינים תקפו את כוחות הביטחון במהלך ההפגנות הללו. ב-2001 אישר צה"ל פתיחה באש לדיכוי ידויי אבנים.

 

מאז פברואר הפגינו פלסטינים וישראלים פעמים רבות בכפר בילעין מערבית מרמאללה, נגד בניית גדר ההפרדה. לכל אורך השנה הסתיימו העימותים בין צה"ל למפגינים במספר רב של פצועים. החיילים היכו, פצעו בכדורי גומי ופגעו בגז מדמיע בלפחות 160 מפגינים.

 

חופש ההתאגדות

 

חוקי הרשות הפלסטינית מתירים את חופש ההתאגדות. הרשות הפלסטינית הגבילה במקצת את חופש ההתאגדות אך ארגוני צדקה, קהילה, איגודים מקצועיים וארגוני עזרה עצמית אכן פעלו.

 

ב-2001 סגרו שלטונות ישראל את אוריינט האוז, המוסד הפלסטיני הפוליטי הבולט בירושלים. ב-2002 ו-2003 סגרה ישראל עוד מרכזים ומשרדים פלסטינים בולטים במזרח ירושלים. שלטונות ישראל טענו שמוסדות אלו פעלו תחת השגחת הרשות הפלסטינית בניגוד להסכמים חתומים. בסוף השנה נותרו כל המוסדות סגורים.

 

ג.          חופש הדת

 

החוק הפלסטיני מאפשר חופש דת והרשות הפלסטינית בדרך כלל כיבדה זכות זו באופן מעשי. ואולם, חלה הרעה במצב כיבוד חופש הדת ברשות הפלסטינית.

 

איסלם היא הדת הרשמית ברשות הפלסטינית. הדת חייבת להופיע במסמכי זיהוי וענייני מעמד אישי נדונים בבתי דין דתיים. משרד הווקף וענייני דתות הפלסטיני בנה ותחזק מסגדים ושילם את שכרם של האימאמים. אנשי כמורה וארגוני צדקה נוצרים זכו בתמיכה כספית מוגבלת. הרשות הפלסטינית לא סיפקה תמיכה כלכלית כלשהי למוסדות ואתרים קדושים ליהדות בשטחים הכבושים. אזורים אלו בדרך כלל נתונים לשליטת ישראל.

 

בתי המשפט הפלסטינים לא פסקו במספר רב של תפיסות של אדמות בבעלות נוצרית באזור בית לחם בידי כנופיות פושעים. היו דיווחים אמינים כי כוחות הביטחון ובתי המשפט הפלסטינים שיתפו פעולה עם חברי הכנופיות לסחיטה בלתי חוקית של רכוש מנוצרים. כמה מתקפות נגד נוצרים בבית לחם לא טופלו בידי הרשות הפלסטינית, אך השלטונות חקרו מתקפות נגד מוסלמים באותו האזור.

 

לאחר ההתנתקות הישראלית מעזה, הצית ההמון הפלסטיני 4 מ-19 בתי הכנסת שננטשו, אך גרמו נזק מועט למבנים. הרשות הפלסטינית הודיעה על כוונתה להרוס את בתי הכנסת שנותרו ועשתה כן עד סוף השנה.

 

הרשות הפלסטינית דורשת לימודי דת בכל בתי הספר וסיפקה הוראה נפרדת למוסלמים ונוצרים.

 

שלטונות ישראל בדרך כלל מכבדים את חופש הדת ומרשים לכל הדתות להפעיל בתי ספר ומוסדות. היו דיווחים על כך שממשלת ישראל תפסה קרקעות השייכות למספר מוסדות דת לצורך בניית גדר ההפרדה. ואולם, לדברי ממשלת ישראל, היא השתדלה לבנות את הגדר ככל האפשר על קרקע ציבורית וכאשר השתמשה בקרקע פרטית איפשרה קבלת פיצוי.

 

במהלך השנה נעתרו שלטונות ישראל למספר רב יותר של בקשות ויזה לאנשי כמורה נוצרים, ואולם נותרו בעיות של למעלה מ-30 בקשות תלויות ועומדות. המחסור בכמרים זרים פגע בתפקוד הקהילות הנוצריות.

 

סגר פנימי וחיצוני מנע מעשרות אלפי פלסטינים להגיע למקומות סגידה בירושלים ובגדה המערבית, בפרט בחגים. מטעמי ביטחון, מנעה ממשלת ישראל לעתים קרובות כמעט מכל הפלסטינים בגדה המערבית וממרבית המאמינים המוסלמים הזכרים בעלי תעודת זכות ישראלית מירושלים בני פחות מ-45 מלהשתתף בתפילות יום הששי בתוך הר הבית, האתר השלישי בקדושתו למוסלמים. שלטונות ישראל הגבילו את מרבית תושבי הגדה וכמעט כל תשבי עזה מלהיכנס לירושלים במהלך הרמדאן, חודש התפילות והצום הקדוש למוסלמים.

 

משטרת ישראל המשיכה ללוות תיירים להר הבית על מנת לממש את זכותם של לא-מוסלמים לבקר במקום. לא מוסלמים לא הורשו לקיים תפילה פומבית במקום הקדוש ואולם אנשי הווקף האשימו את משטרת ישראל בכך שהתירה לקבוצות יהודים להתפלל במקום.

 

הפרות חברתיות ואפליה

 

אמצעי התקשורת הפלסטינית נטו לפרסם ולשדר חומר על הכיבוש הישראלי ובו תכנים אנטישמיים. רטוריקה של ארגוני טרור פלסטינים כללה ביטויים אנטישמיים. מספר מנהיגי דת מוסלמים נתנו דרשות בתחנת הטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית ובהן הבעות של אנטישמיות. מאידך, ב-28 באוקטובר צוטטה בתקשורת הישראלית תגובתו של ראש הצוות הפלסטיני למשא ומתן, סעב עריקת, שהצהרתו של נשיא אירן על מחיקת ישראל מהמפה היא "בלתי קבילה".

 

ב-13 במאי האשים אימאם עזתי, איברהים מדאירס, את היהודים בניפוח ממדי השואה. ב-19 במאי צוטט שר התקשורת הפלסטיני, נביל שעת, כשקרא להשעיית מדאירס מהמשרד לענייני דתות הפלסטיני ומהווקף המוסלמי שהעסיק אותו, ואסר עליו לשאת דרשות בימי ששי. בסוף השנה מדאירס לא נשא דרשות בימי ששי.

 

משרד החינוך וההשכלה הגבוהה ברשות הפלסטינית (MOEHE) המשיך לעדכן את ספרי הלימוד בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. אנשי אקדמיה בינלאומיים קבעו שספרי הלימוד הפלסטינים לא עברו את גבול ההסתה, אך מבקרים טענו שהספרים החדשים לא הכירו בישראל במפות ונטו להתעלם מהקשר היהודי ההיסטורי לישראל ולירושלים. לדיון מפורט יותר, ראה דו"ח חופש הדת הבינלאומי 2005.

 

ד.         חופש תנועה בתוך השטחים הכבושים, נסיעות לחו"ל, הגירה ושיבה

 

הרשות הפלסטינית אינה מגבילה את חופש התנועה בדרך כלל. שלטונות הכיבוש הישראלים הגבילו מאוד את התנועה היומיומית של הפלסטינית ולעתים החמירו את ההגבלות בטענה של כורח צבאי.

 

ממשלת ישראל המשיכה בבניית גדר הביטחון לאורך חלקים מהקו הירוק (קו שביתת הנשק מ-1949) והגדה המערבית. הפלסטינים הגישו מספר עתירות לבג"ץ נגד תוואי הגדר. ביוני 2004 פסק בית המשפט כי יש להעביר חלק מהגדר, וקבע שהפגיעה שנגרמה מתוואי הגדר לא עמדה ביחס הולם לתועלת הביטחונית, ולפיכך חלקים ניכרים מתוואי הגדר שונו. ביולי 2004 פרסם בית הדין הבינלאומי לצדק דעה מייעצת שטענה כי בניית הגדר מנוגדת לחוק הבינלאומי במספר היבטים.

 

בספטמבר חזר בית המשפט העליון של ישראל על פסיקה קודמת כי גדר ההפרדה מותרת הן על פי החוק הבינלאומי והן על פי החוק הישראלי, אך בית המשפט העליון תהה אם קטע הגדר שבנדון הוצב בתוואי הכי פחות פולשני הניתן לביצוע וביקש מהממשלה לבחון תוואי חלופי. בית המשפט קבע עוד כי בספטמבר נותרו 43 עתירות שנגעו לחלקים אחרים של גדר ההפרדה והן יוכרעו כעת ע"י ביהמ"ש.

 

בסוף השנה הפריד נתיב גדר ההפרדה כ-570,564 דונמים עם אוכלוסייה של 49,400 פלסטינים מיתר הגדה המערבית. לדברי משרד האו"ם לתיאום הומניטרי, הגדר מנעה מפלסטינים להגיע לאדמותיהם לצורך קצירת יבולים ורעיית עדרים. בנוסף נמנעה גישה של תושבים לבתי ספר, טיפול רפואי ושירותים אחרים. באוקטובר 2003 דרשו פקודות צבא ישראל מכחמשת אלפים פלסטינים שגרים באזור "קו התפר" שבין גדר ההפרדה לקו הירוק להשיג אישורי תושבות על מנת להישאר בשטח. האישורים בתוקף לשנה ומתאימים לשער אחד בלבד.

 

אזורים בסביבת הגדר ובתוואי המיועד הוגדרו כשטח צבאי. הפלסטינים לא ציפו שיוכלו להשיג היתרי בנייה בסמוך ליישובים יהודיים ולגדר.

 

במהלך תקופות של אי-שקט (לאחר מתקפות טרור או בזמן תרגילים צבאיים) אסרו שלטונות ישראל את המעבר בין מקצת או כל היישובים בשטחים. ל"הסגר הפנימי" הזה נוספו "סגרים חיצוניים מקיפים", שמנעו מהפלסטינים לצאת מהשטחים בתקופות של אי-שקט פוטנציאלי ובחגים ישראלים ומוסלמים חשובים. במשך השנה לא היו סגרים כוללים ממושכים, למרות שכמה ממעברי הגבול בעזה נסגרו בו-זמנית לפרקי זמן ממושכים וגרמו לסגירה מלאה של עזה. לאורך מרבית השנה אסרו שלטונות ישראל את המעבר בין עזה לגדה המערבית. בסוף שנה טרם החלו לפעול שיירות האוטובוסים שתוארו בהסכם התנועה והגישה מ-15 בנובמבר. ב-7 בספטמבר סגרו שלטונות ישראל את מעבר הגבול ברפיח. בעקבות ההתנתקות מעזה, פתחו הרשות הפלסטינית ומצרים מעת-לעת את המעבר לתנועת הולכי רגל. ב-25 בנובמבר נפתח מחדש מעבר הגדול ברפיח ולראשונה הרשות הפלסטינית הפעילה מעבר גבול בינלאומי באופן עצמאי, אם כי תחת השגחת האיחוד האירופי. לקראת סוף השנה, בדרך כלל רק בעלי תעודות זהות פלסטיניות הורשו לחצות במעבר זה.

 

ב-28 בדצמבר יצרו שלטונות ישראל, בתגובה לירי רקטות קסאם, "אזור חיץ" בצפון רצועת עזה שהקיף את הישובים הישראלים לשעבר. אנשי ארגוני טרור פלסטינים השתמשו בשטח לצורך ירי רקטות לעבר יישובים ישראלים.

 

משנת 1993 יכולים פלסטינים להיכנס למזרח ירושלים רק עם תעודת מעבר המונפקות ע"י הרשויות הישראליות. ישראל גם הטילה עוצר באזורים מסויימים, שריתק את הפלסטינים לבתיהם במקומות שבהם צה"ל ביצע מבצעים צבאיים. לאחר פיגוע ההתאבדות ב-12 ביוני בנתניה, הטיל צה"ל עוצר של למעלה משלושה ימים על טול כרם. ב-20 ביוני הטיל צה"ל עוצר על בקע אל שרקייה, שליד טול כרם, במשך יום וחצי בעקבות רצח אזרחי שראלי (ראה סעיף 1 א'). בדצמבר 2004 גרמה מתקפת טרור נזק קשה לטרמינל רפיח וחמישה חיילי צה"ל נהרגו. צה"ל סגר את המסוף עד 1 בפברואר.

 

הרשות הפלסטינית הנפיקה דרכונים לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. כיוון שאין טיסות מסחריות מהשטחים, על הנוסעים לעבור בדרך היבשה לירדן או מצריים. לא ניתנו היתרי מעבר לנוסעים מנמל התעופה בן גוריון, למעט מספר קטן של מקרים הומניטריים. ארגוני זכויות אדם טענו שרשויות ישראל הטרידו את נציגיהם כאשר ניסו להיכנס דרך נמל התעופה בן גוריון.

 

פלסטינים בעלי תעודות זהות ישראליות מירושלים נזקקו למסמכים מיוחדים לצורך נסיעות לחו"ל. ממשלת ירדן הנפיקה דרכונים לפי בקשת פלסטינים מהגדה המערבית ומזרח ירושלים. הפלסטינים במזרח ירושלים הרוצים לנסוע לירדן חייבים להפקיד את תעודת הזהות הישראלית שלהם בידי רשויות ישראל בגשר אלנבי. נוסעים יכולים להשיג טופסי בקשה להיתר לחציית הגשר לירדן בסוכנויות הדואר במזרח ירושלים. בגשר אלנבי נערך סינון.

 

סגרים חיצוניים ופנימיים המשיכו להגביר את האבטלה והעוני. כ-146 אלף פועלים בגדה המערבית ובעזה, המהווים כ-25 אחוז מכוח העבודה הפלסטיני, תלויים בעבודה בישראל, בהתנחלויות ובירושלים. הסגר מנע מהפלסטינים להגיע למקומות עבודה ולשווקים בשטחים הכבושים ופגע בסחר הפנימי והחיצוני. שיעור האבטלה בסוף השנה היה כ-28 אחוז. בנוסף לכך, מדיניות הסגר החמורה של ישראל מנעה לעתים קרובות מהפלסטינים להגיע למקומות פולחן.

 

בנובמבר 2004 עצר צה"ל ארבעה סטודנטים מעזה שלמדו באוניברסיטת ביר זית בלי היתרי שהייה בגדה המערבית והחזיר אותם לעזה. מאז 2000 רבים מ-350 העזתים הרשומים לביר זית שבו לביתם לאחר שפג תוקף אישור השהייה שלהם בגדה המערבית. במהלך השנה כ-35 תושבי עזה למדו באוניברסיטה ורבים מהם לא פגשו את משפחותיהם במשך 4 שנים.

 

בנוסף לסגרים, עיכובים במחסומים ובנקודות ביקורת השפיעו על כל היבטי החיים, בפרט על טיפול רפואי לשעת חירום. לדברי משרד האו"ם לתיאום הומניטרי, היו בגדה המערבית בסוף השנה 463 מכשולי תנועה, כולל 49 מחסומים מאויישים במלואם, 10 מחסומים שאויישו לעתים מזומנות, 261 תלוליות עפר שחסמו כבישים, 54 מחסומי בטון, 53 שערים בכבישים, 15 חומות עפר, 10 שוחות ו-11 גדרות מגן לכבישים. בנוסף לכך היו 65 שערים לאורך גדר ההפרדה. מבין השערים שבגדר ההפרדה, 27 היו נגישים לפלסטינים בעלי היתרים, 27 נועדו לצה"ל והיו סגורים לתנועה של פלסטינים ואילו 11 שערים נפתחו רק בעונת מסיק הזיתים. שעות ההפעלה של השערים הנגישים לפלסטינים היו לעתים מוגבלות ובלתי סדירות.

 

על פי ציטוטים בעיתונות הישראלית, ב-6 בספטמבר הורה שר הביטחון מופז לחיילי צה"ל לפעול "ללא חמלה " במחסומים בגדה המערבית והוסיף כי בעיות ביטחון חשובות יותר מכל עיכוב או כעס של מי שצריך לעבור במחסומים.

 

לדברי משרד האו"ם לתיאום הומניטרי, היו 463 מכשולי תנועה בגדה המערבית בהשוואה ל-680 בנובמבר 2004, 605 באפריל ו-376 באוגוסט. הצמצום מאז נובמבר 2004 נבע מהסרת תלוליות עפר ומחסומי בטון ומהשלמת גדר ההפרדה במקומות מסויימים. למרות שזמן התגובה של האמבולנסים השתפר לאחר ששלטונות ישראל הנפיקו היתרים נוספים, נותרו בעיות רבות, כולל עבור אמבולנסים שניסו להגיע לכפרים מבודדים בגדה.

 

תושבי הכפר ג'אווס שבגדה המערבית לא הצליחו לצאת מהכפר לטפל בשדות או לרעות את הצאן. ב-8 באפריל הודיע המנהל האזרחי הישראלי (נפת קלקיליה) לתושבי ג'אווס כי צה"ל מתכוון להחרים שמונה דונם של שטח חקלאי שברשותם לאורך הצד הפלסטיני של גדר ההפרדה לצורך סלילת כביש ביטחון. המנהל האזרחי גם אמר לתושבים שצה"ל יסגור את שני השערים בגדר שהיוו את אמצעי הגישה היחיד לקרקעותיהם הממוקמים מצידה המערבי של הגדר. הפלסטינים טענו שההחרמה והסגר ימנעו מהם גישה לאדמות שבבעלותם ומהן הם מתפרנסים. בסוף השנה רק חקלאים פלסטינים בעלי אישורי מעבר תקפים מהמנהל האזרחי יכלו להגיע לאדמות ג'אווס שממערב לגדר במהלך השנה דחו שלטונות ישראל 118 בקשות להיתרי מעבר.

 

ב-15 בפברואר ילדה אשה פלסטינית במחסום קלנדיה בסיוע צוות רפואי של הסהר האדום לאחר שצה"ל מנע מבעלה לחצות את המחסום ברכבו. שלטונות ישראל אוסרים על רכב בעל לוחיות רישוי פלסטינים לחצות את מחסום קלנדיה.

 

ב-12 באפריל מת פלסטיני באמבולנס של הסהר האדום במחסום בית איבה לאחר שעוכב במשך 20 דקות בידי שלטונות צה"ל. חובשי הסהר האדום לא הצליחו להחיות את האיש שהוסע לבית חולים בשכם.

 

ב-13 במארס תקפו מתנחלים ממעון רועים פלסטינים מהכפר ג'וואיה שרעו את צאנם בשטח חקלאי סמוך למעון והיכו אותם. למחרת היום ירו מתנחלי מעון לעבר רועים הפלסטינים ותקפו אותם. שלטונות ישראל לא נקטו אמצעים מספיקים להגנה על הפלסטינים ממתקפות מעין אלו.

 

פלסטינים הגרים בשטח חברון שבשליטה ישראלית (2H) והכולל את השוק הערבי העתיק והאזור הסמוך לארבעת ההתנחלויות היהודיות, סבלו מהגבלות תנועה חמורות. לדברי משרד האו"ם לתיאום הומניטרי קיימים 101 מכשולים משמעותיים למעבר ב-2H. מעבר הפלסטינים לעיר העתיקה הוגבלה לששה שערים בשליטת צה"ל. הסגרים שהטיל צה"ל על בתי עסק, העוצר הממושך והטרדות מצד המתנחלים אילצו את בעלי החנויות להעביר את עסקיהם. מבין 1,610 חנויות ברישיון ב-2H לפני ספטמבר 2000, למעלה מאלף נסגרו, שליש מהם על פי הוראות הצבא. נוכחות ב-3 בתי ספר פלסטינים סמוכים לארבעת ההתנחלויות בחברון ירדה בכמעט 50 אחוז. הילדים סבלו מהטרדות בשעת ההליכה לבית הספר.

 

ישראל הציעה לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים אזרחות בעקבות כיבוש מזרח ירושלים ב-1967. מרביתם החליטו שלא לקבל אזרחות ישראלית אלא היתר תושבות, הידוע כתעודת זהות ירושלמית. החוק קובע שתושבים אלה עלולים לאבד את מעמדם אם קשריהם עם ירושלים מתרופפים, למרות שארגוני זכויות אדם דיווח שביטול מעמד תושב נאכף לעתים נדירות ובצורה סלקטיבית. ביולי 2004 אמצה ועדת שרים ישראלית החלטה שלא פורסמה והקוראת להחלת "חוק רכוש נפקדים 1950" על מזרח ירושלים. ב-1 בפברואר נתן היועץ המשפטי הוראה לממשלה שלא להחיל את חוק רכוש נפקדים על קרקעות ובניינים במזרח ירושלים שבבעלות פלסטינים שמתגוררים בגדה המערבית. למעשה, הממשלה ככל הנראה לא ניסתה להחיל את החוק הנ"ל על מזרח ירושלים.

 

ממשלת ישראל באמצעות משרד הפנים ועיריית ירושלים המשיכו להרוס בתים פלסטינים ומבנים אחרים במזרח ירושלים שנבנו ללא היתרי בנייה. קבלת היתר בנייה לפלסטינים במזרח ירושלים מלווה בהליך ממושך ויקר.

 

מגבלות תושבות הגבילו את איחוד המשפחות. שלטונות ישראל לא התירו לפלסטינים ששהו בחו"ל במלחמת 1967 או שאבדו את היתר התושבות שלהם להתגורר בדרך קבע עם משפחותיהם בשטחים הכבושים. בני זוג זרים וילדים של תושבים פלסטינים שנולדו בחו"ל התקשו להשיג אשרות תושב. בני זוג של תושבי ירושלים חייבים להשיג אשרת תושב ודווח על עיכוב של כמה שנים בהענקת מעמד של תושב. ממשלת ישראל לעתים הנפיקה היתרים מוגבלים בזמן אך חידוש ההיתרים עלול להימשך עד שמונה חודשים, דבר שגרם לפלסטינים רבים לאבד את מעמדם. הפלסטינים במזרח ירושלים גם דיווחו על עיכובים ממושכים ברישום תינוקות אצל שלטונות ישראל.

 

ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית לא הגלו בכוח או גירשו אדם כלשהו מהשטחים הכבושים במהלך השנה.

 

סעיף 3 – כיבוד זכויות פוליטיות: זכותם של אזרחים להחליף ממשלה, בחירות והשתתפות בהליך הפוליטי

 

בעקבות מותו של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בנובמבר 2004, בחרו הפלסטינים ב-9 בינואר במחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלסטינית. שבעה מועמדים התמודדו במסע בחירות תוסס. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית כיבדו את הסכמות 1996 שהתירו לפלסטינים במזרח ירושלים להצביע, אך הסדרים בלתי מספקים גרמו לאחוז נמוך של בוחרים בירושלים להגיע לקלפיות.

 

בדצמבר 2004, לראשונה מאז 1976, ערכה הרשות הפלסטינית בחירות עירוניות ב-26 רשויות מקומיות בגדה המערבית. הרשות הפלסטינית ערכה בחירות מוניציפאליות נוספות בעזה ב-27 בינואר; סבב בחירות שני ב-5 במאי בעזה ובגדה המערבית; סבב שלישי ב-29 בספטמבר בגדה המערבית; וסבב רביעי ב-15 בדצמבר בגדה המערבית. משקיפים מקומיים ובינלאומיים טענו שהבחירות עמדו באמות מידה דמוקרטיות אם כי ציינו כמה בעיות טכניות ופרוצדורליות. הרשות הפלסטינית עדיין צריכה לקבוע סבבים נוספים של בחירות עירוניות ביתר הרשויות בגדה המערבית ועזה.

 

המועצה המחוקקת הפלסטינית ובה 88 חברים ויושב ראש הרשות המבצעת נבחרו ב-1996 בהליך שלדעת משקיפים בינלאומיים התנהל בדרך כלל לפי אמות מידה דמוקרטיות, למרות מספר אי-סדרים. המועצה המחוקקת הפלסטינית דחתה את מועד הבחירות למועצה מיולי ל-25 בינואר 2006.

 

ב-28 בנובמבר הספיקו אלימות ודיווחים על רמאות את ההצבעה בבחירות המקדימות לקביעת מועמדי הפת"ח לבחירות למועצת המחוקקת שנועדו ל-25 בינואר 2006. הבחירות המקדימות בעזה ובגדה המערבית הושעו. מאמצים לארגן את המערכת האלקטורלית, רשימות המועמדים והמפלגות וכללי מסע הבחירות נמשכו גם בסוף השנה.

 

בספטמבר 2004 אימץ הקבינט הפלסטיני תוכנית רפורמה לשנה, שאושרה בידי המועצה המחוקקת הפלסטינית, ליצירת שוויון כוחות רב יותר בין הזרוע המבצעת למועצה המחוקקת ולהגברת האחריות והשקיפות של הממשל. ב-1 במארס סיפקה ועידת לונדון שבחסות הארבע ("קוורטט") תמיכה נוספת למאמצי הרשות הפלסטינית לבצע רפורמות בשקיפות הממשל ולשפר את המצב הכלכלי. במהלך השנה נעשתה התקדמות מועטת מצד הרשות הפלסטינית.

 

בעוד הפלסטינים בעלי אשרות תושב היו רשאים להשתתף בבחירות לעיריית ירושלים, מרביתם לא הכירו בשליטת ישראל בירושלים ולפיכך לא השתתפו. לא היו פלסטינים במועצת עיריית ירושלים.

 

במהלך השנה היו 5 נשים מבין 88 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית ו-2 נשים שירתו במשרות שר. שישה נוצרים פלסטינים כיהנו במועצת המחוקקת הפלסטינית.

 

שלטונות ישראל הגבילו את הפעילות הפוליטית של הפלסטינים, בפרט במזרח ירושלים שבה כמה מועמדים בבחירות לנשיאות בינואר נעצרו לאחר שניסו לנהל מסע בחירות בלי היתר.

 

שחיתות ושקיפות הממשל

 

ישנה תפיסה רווחת בציבור על שחיתות הרשות הפלסטינית, בפרט בקרב כוחות הביטחון. גורמים חברתיים ופוליטיים רבים קראו לרפורמה. כוחות הביטחון הפלסטינים התקדמו מעט בלבד בהסדרת השכר של כוחות הביטחון ועקירת השחיתות מהשירות. ב-18 בספטמבר מינה עבאס פרקליט ראשי חדש שיתמקד בשחיתות. ארגוני זכויות אדם מקומיים שיבחו את המינוי וקיוו שיוכל לטפל ביעילות בשחיתות ברשות הפלסטינית. לקראת סוף השנה הודיע הפרקליט הראשי על חקירה בכמה מקרי שחיתות. חברי הרשות הפלסטינית והציבור הפלסטיני מתחו ביקורת רבה על הידרדרות שלטון החוק בגדה המערבית ועזה ואי-יכולתם של כוחות הביטחון הפלסטינים לספק ביטחון.

 

החוק דורש ממוסדות רשמיים של הרשות הפלסטינית "לסייע" לכל פלסטיני בקבלת מסמכים או מידע, ואולם החוק אינו דורש מסוכנות כלשהי של הרשות הפלסטינית לספק את המידע. פלסטינים רבים ציטטו את החוק בבואם לדרוש מידע, ואולם לא הוגשו תביעות לבתי המשפט ברשות הפלסטינית. ארגוני זכויות אדם ניסו לחייב אספקת מידע לפלסטינים אך לא ננקטו שום צעדים בנדון במהלך השנה.

 

סעיף 4 – גישת הממשל לחקירה מצד גורמים בינלאומיים ואגודות של הפרות לכאורה של זכויות אדם

 

ארגוני זכויות אדם פלסטינים מקומיים ומספר ארגונים בינלאומיים עקבו אחר נוהגי זכויות הפרט ברשות הפלסטינית. בסוף השנה נרשמו כ-305 ארגונים בלתי ממשלתיים ו-45 נוספות נותרו בהליכי הרשמה.

 

פקידי הרשות הפלסטינית נטו להיפגש עם נציגי הארגונים הבלתי ממשלתיים. מתחילת האינתיפדה, הייתה ביקורת מצד הארגונים מוגבלת למדי, מספר ארגונים החליטו מרצונן שלא לבקר את ביצועי זכויות האדם של הרשות הפלסטינית. משקיפים ציינו כי תיעוד ההפרות היה מוגבל ביותר. ואולם, העמותות מתחו ביקורת על ביצועיהם הבלתי מספקים של גורמי הביטחון ברשות הפלסטינית.

 

במארס 2004 בעיר עזה, אלמונים ירו למוות בחליל אל זבן, עיתונאי ויועץ לנשיא הרשות הפלסטינית ערפת בענייני זכויות אדם ותקשורת. אל זבן עמד בראש מועצת העמותות שמונתה בידי הרשות הפלסטינית והוציא לאור כתב עת חודשי מטעמה. הוא מתח ביקורת הן על המיליטנטיות האיסלמית והן על מבקרי הרשות הפלסטינית, בפרט בעייני זכויות האדם. נכון לסוף השנה נותרו הרוצחים ומניעיהם בלתי מזוהים.

 

כמה מארגוני הביטחון ברשות הפלסטיני, כולל שירותי המודיעין הכלליים בגדה המערבית והמשטרה, מינו קציני קישור עם ארגוני זכויות אדם. קצינים אלו נפגשו עם ארגוני זכויות אדם ודיפלומטים לדון במקרים הקשורים בזכויות האדם.

 

ארגונים הומניטרים וארגוני זכויות אדם ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים עקבו אחרי נוהגי ממשלת ישראל בשטחים. ממשלת ישראל התירה לארגוני זכויות אדם לפרסם ולארגן מסיבות עיתונאים והתירה לצלב האדום הבינלאומי ולארגונים אחרים גישה לעצורים (ראה סעיף 1 ג'). ארגונים מסויימים מתחו ביקורת על נוהגי ממשלת ישראל ושיתוף הפעולה שהיא מפגינה. במהלך השנה קיימה ישראל קשר ישיר עם ארגונים בלתי ממשלתיים וארגוני זכויות אדם. ואולם, ארגוני זכויות האדם המשיכו לדווח כי סגרים שהטילה ישראל הכבידו ולעתים מנעו לחלוטין את עבודתם.

 

באוקטובר 2004 ליוו חברי "צוות משכיני השלום הנוצרים", "אמנסטי אינטרנשיונל" ו"מבצע יונה" (ארגון איטלקי) ילדים פלסטינים מהכפר טוואני לבית ספר סמוך. כאשר עברו ליד ההתנחלות מעון תקפו מתנחלים רעולי פנים את המלווים באלות בייסבול ופצעו את אחד המתנדבים פציעה חמורה. נכון לסוף השנה התוקפים טרם זוהו ונעצרו.

 

בינואר 2004 נפטר תומס הרנדל, בריטי פעיל "התנועה לסולידריות בינלאומית", מפציעה שספג ב-2003 כשחייל צה"ל ירה בו כאשר ניסה להעביר ילדים פלסטינים למקום מבטחים במהלך התנגשויות ברפיח. ב-11 באוגוסט דן בית משפט צבאי את סמל ואהיד טיאסיר, שקודם לכן הורשע בהריגה ובהפרעה למשטרה בגין הריגת הרנדל, לשמונה שנות מאסר. טיאסיר החל לרצות את עונשו בסוף השנה.

 

ב-16 במארס 2003, דחפור ישראלי שפינה קרקעות ברפיח שברצועת עזה מחץ למוות פעילת שלום - רייצ'ל קורי,בת 23, אזרחית ארה"ב. קורי עמדה מול הדחפור ולבשה אפוד זוהר. לדברי עדי ראייה, הנהג היה מודע לכך שקורי נמצאת מול הדחפור כאשר נסע קדימה. חקירת צה"ל קבעה שהנהג לא התרשל. פקידים אמריקנים שקראו את הדוח של צה"ל גילו חוסר עקביות בהצהרות העדים לתקרית. מקצת המשקיפים המשיכו להעלות שאלות האם החקירה הייתה יסודית, אמינה ושקופה ומשפחת קורי התמידו בניהול התביעה. במקביל לדו"ח הפרקליט הראשי לצה"ל, יישם צה"ל שני נוהלי ביניים לשיפור הבטיחות: נוכחות קצינים בכירים יותר שישגיחו על מבצעים מסוג זה והכרזה על אזור צבאי סגור עם הוראות שאוסרות נוכחות אזרחים במקומות שבהם מתבצעות פעולות צבאיות של צה"ל.

 

באפריל 2003 פגע ירי ממקור שלא הוברר בבריאן אברי, פעיל התנועה לסולידריות בינלאומית. צה"ל הכחיש את אחריותו למקרה. אברי הלך ברחובות ג'נין בזמן עוצר כאשר נושא גייסות משוריין ישראלי קרב אליו. בדצמבר 2004 נתר עורך דין לבית המשפט העליון כדי לדרוש משלטונות הצבא לחקור את הריגת אברי. לדברי בצלם, הגיעה חקירה פנימית של צה"ל למסקנה כי לא ניתן  לקבוע מהיכן נורתה האש שהרגה את אברי. ב-28 בפברואר הורה בית המשפט העליון לצה"ל להמשיך לחקור את התקרית, ואולם, הפרקליט הצבאי הראשי, לאחר שראיין עדים אזרחיים, החליט שלא לפתוח בחקירה פלילית. נכון לסוף השנה בית המשפט העליון טרם החליט אם להורות לצה"ל לפתוח בחקירה פלילית.

 

ב-2003 החלה ישראל לדרשות מזרים הנכנסים לרצועת עזה לחתום על טופס ויתור המציין כי "ממשלת ישראל ומוסדותיה לא ישאו באחריות למוות, פציעה ו/או נזק/אבדן רכוש שייגרמו כתוצאה מפעילות צבאית." הדרישה נמשכה בצורה סלקטיבית לכל אורך השנה.

 

סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב (UNRWA) של האו"ם וארגונים אחרים דיווחו על שיפור בהעברת מצרכים לפליטים פלסטינים בשטחים, עם דווח על עיכובים מסויימים. החל באוקטובר 2004 שלטונות ישראל מנעו לעתים קרובות מאנשי הארגון גישה לאזור ברתעה שבגדה המערבית, עקב מחסור באישורים להיכנס לאזור התפר. אנשי הארגון גם דיווח על מקרים של התעללות והפחדה מצד חיילי צה"ל בשערים לאזור התפר.

 

אנשי UNRWA בגדה ובעזה הוטרדו ועובדים נחטפו בידי פלסטינים. ב-18 במאי חדרו שלושה פלסטינים חמושים למרפאה של הארגון במחנה הפליטים אל פרייה שבצפון הגדה המערבית, איימו על רופא של הארגון, ירו באוויר, עברו לבית הספר לבנות, איימו על המנהל ודרשו את פיטורי אחד המורים.

 

ב-8 באוגוסט השעה הועד הבינ"ל של צלב האדום ICRC את פעולותיו בעזה לאחר שפלסטינים בלתי מזוהים ירו לעבר משרדיו בחאן יונס. ב-16 באוגוסט שב הצלב האדום לפעילות לאחר שקיבל הבטחות מצד הרשות הפלסטינית לשמור על שלום אנשיו.

 

במשך ארבע שנים מונעים שלטונות ישראל מ"רופאים לזכויות אדם" להיכנס לרצועת עזה וסיפק "מרפאות ניידות" שהגיעו מדי שבוע לכפרים פלסטינים. הארגון זכה לגישה מוגבלת בלבד לגדה המערבית.

 

סעיף 5 – אפליה, התעללות חברתית וסחר באדם

 

החוק קובע כי כל הפלסטינים שווים ללא אפלייה על רקע גזע, מין, צבע, דת, דעות פוליטיות ונכות.

 

נשים

 

לא הובאו נתונים אמינים אודות שכיחות מקרי האלימות כלפי נשים. חוקי הרשות הפלסטינית אינם אוסרים פשעים בתוך המשפחה במפורש, אך תקיפה היא פשע. היו דיווחים על התגברות האלימות במשפחה בקרב הפלסטינים מאז 2000. ארגוני זכויות אדם דיווחו על עלייה במקרי רצח על רקע "כבוד המשפחה" במהלך השנה.

 

במשך השנה נרצחו ארבע נשים ואשה אחת נפצעה בידי בני משפחותיהן בפשעים על רקע כבוד המשפחה, לדברי ארגוני זכויות אדם. ב-2 במאי נחנקו שתי אחיות ממזרח ירושלים ואחות שלישית נפצעה קשה מידי אחיהן. אחת האחיות ככל הנראה הייתה מעורבת בקשר מחוץ לנישואין ואילו האחרות ניסו להתערב לטובתה. ב-30 באפריל, אביה של פלסטינית נוצרייה מרמאללה הכה אותה למוות באלה, ככל הנראה בתגובה לקשריה עם פלסטיני מוסלמי. בספטמבר החלו התנגשויות בין נוצרים מטייבה ומוסלמים מכפרים סמוכים לאחר שמשפחתה של אשה מוסלמית רצחה אותה בעקבות קשר עם גבר נוצרי.

אונס הוא עבירה על החוק, אך הגדרתו המשפטית אינה כוללת אונס בידי בן זוג.

 

לא קיימים מקלטים לנשים. הנשים בדרך כלל פנו למנהיגים מקומיים ודתיים לקבלת סיוע.

 

זנות היא עבירה. עיסוק בזנות לא התרחש בגלוי.

 

לא קיימים חוקים מיוחדים בנוגע לזכויות האשה במקום העבודה. עד 2000 נשים רבות יותר עבדו מחוץ לבית ונתקלו לעתים קרובות באפלייה, ולפעמים גם בהטרדה מינית. נשים אינן מיוצגות בשיעור שווה בחיים המקצועיים, אם כי ישנה קבוצה קטנה של נשים בולטות בפוליטיקה, רפואה, משפטים, הוראה וארגונים בלתי ממשלתיים.

 

נשים פלסטינים סבלו מדעה קדומה ודיכוי חברתי. מגבלות חינוכיות ותרבותיות הקשורות בנישואין מנעו מנשים מסויימות להשלים את חינוך החובה או מלימודים במכללה. משפחות נטו לנשל נשים מוסלמיות ונוצריות שהתחתנו עם גברים בני דת אחרת. פקידים רשמיים מקומיים לעתים יעצו לנשים במצב זה לעזוב את הקהילה כדי להימנע מהטרדות.

 

המעמד האישי של המוסלמים מבוסס על השרעה, הדין האיסלמי. בתי דין דתיים פוסקים בסוגיות מעמד אישי של נוצרים. השרעה המתייחסת לנשים היא חלק מחוק הסטטוס הירדני מ-1976, שכולל את חוקי הירושה והנישואין. נשים רשאיות לרשת על פי השרעה, אך אינן יורשות חלק שווה. החוק מתיר לגברים לשאת יותר מאשה אחת אם כי הדבר נדיר. נשים רשאיות לקבוע "התניות" בחוזי הנישואין שיגנו על האינטרסים שלהן בגירושין ובחזקה על הילדים, ואולם, רק כ-1 אחוז עשו כן. הילדים בדרך כלל נותרו עם האם לאחר הגירושין. עד שילד מגיע לגיל בגרות חוקית, הגבר משלם אחזקת ילדים ומזונות, בהתאם להכנסתו.

 

ילדים

 

למרות שמשרד החינוך הפלסטיני הצהיר שהוא מחוייב לספק לילדים גישה למתקני חינוך ולהבטיח את שלומם, עליו להסתמך על הקהילייה הבינלאומית לסיוע בבניית היכולת להגנה על הילדים ולהתפתחותם.

 

הרשות הפלסטינית מעניקה חינוך חובה עד כיתה ט'. משרד החינוך והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השוו בין ההרשמה לבתי ספר יסודיים ב-2004 ו-2005 (89.2 אחוז בכיתות א' עד י') להרשמה הנמוכה בהרבה בתיכון (10.8 אחוז בכיתות י"א, י"ב) והסיקו שהנתון מציין שיעור נשירה ניכר. בנות שנישאו לפני כיתה ט' הפסיקו ללמוד בבקשת בעליהן, ובאזורים כפריים ומחנות פליטים הבנים עזבו את הלימודים כדי לעזור בפרנסת משפחותיהם.

 

סגר פנימי, מחסומים וגדר הביטחון הכבידו מאוד על תלמידים ומורים להגיע למתקני חינוך (ראה סעיפים 2 א' ו-2 ד').

 

באזורים הנתונים בעוצר, הלימודים בכל מוסדות החינוך בוטלו. ב-2004 ובמהלך השנה, ירדו המספר והתדירות של העוצר, ומרבית המגבלות התמקדו בסגרים. קודם לנסיגת ישראל מעזה באוגוסט, נאלצו אלף מורי ארגון הסעד של האו"ם בדרום עזה דרך מחסומים לבתי הספר בצפון ובמרכז הרצועה. כמעט 76 אחוז מבתי הספר של הארגון בעזה הפעילו משמרת שנייה ומספר התלמידים הממוצע בכיתה היה 40.5.

 

מומחי חינוך ובריאות קבעו שהאלימות גרמה לחוסר ריכוז, סיוטי לילה ובעיות התנהגות. ארגון זכויות האדם דיווח במהלך השנה כי 42 אחוז מהתלמידים בעזה הגיעו להישגים לימודיים גרועים יותר מאז 2000. החינוך של שליש מהילדים הפלסטינים הופסק.

 

ארגון זכויות האדם OCHA דיווח כי מאז ספטמבר 2000 נהרסו תשתיות בסך 4.85 מיליון דולר (22.3 מיליון ₪) באוניברסיטאות פלסטיניות עקב אלימות האינתיפדה ואילו בתי ספר פלסטינים ספגו נזקים בסך 5.2 מיליון דולר (23.9 מיליון ₪). לדברי משרד החינוך הפלסטיני, 4 אחוזים (150 אלף תלמידים) מהאוכלוסייה הפלסטינית למד לימודים אקדמיים ב-11 אוניברסיטאות, 5 מכללות אוניברסיטאיות ו-25 מכללות מקומיות בגדה ובעזה.

 

על פי דוח מ-2003 מטעם "המרכז הירושלמי לזכויות חברתיות וכלכליות", היוו הפלסטינים 33 אחוז מסך האוכלוסייה בעיר, אך התקציב העירוני שהוקצה למזרח ירושלים היה בסך הכל 10.9 אחוז. כתוצאה מכך בתי הספר במזרח ירושלים סובלים מקשיי תקציב וצפיפות, והם סירבו לקבל תלמידים חדשים עקב מחסור במקום בכיתות.

 

ב-2001 הורה בית המשפט העליון לעירייה לבנות 245 כיתות לימוד חדשות בתוך 4 שנים. במהלך 4 שנים תקצבה העירייה 47 כיתות חדשות במזרח ירושלים, אך אף כיתה לא נבנתה. מתוך 161 כיתות שנבנו ב-4 השנים האחרונות במזרח ירושלים, 148 תוקצבו בשנות התשעים והיו בבנייה בזמן הפסיקה ב-2001. נכון לסוף השנה לא נבנו כיתות לימוד חדשות.

 

ב-11 בספטמבר נשארו 10 אלפים תלמידים ממזרח ירושלים בבתיהם לאחר שהוריהם יזמו שביתה במחאה אל המחסור בכיתות והתנאים "הבלתי נסבלים". משרד החינוך הישראלי האשים את תושבי מזרח ירושלים וטען שהמחסור בכיתות נבע מסירוב התושבים למכור קרקעות לבניית בתי ספר.

 

באוגוסט קיבלו מורים פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית הוראה להשיג אישורים לחציית המחסומים בדרכם לבתי הספר במזרח ירושלים. לאחר עיכובים רבים, הנפיקו השלטונות עד 21 בדצמבר 237 מתוך 249 האישורים שעבורם הוגשו בקשות. בינתיים השתמש משרד החינוך הפלסטיני במורים מחליפים וביקש מהמורים בעלי רשות כניסה לירושלים המזרחית ללמד שעות נוספות.

 

משרד הבריאות של הרשות הפלסטינית חיסן את הילדים, וביטוח של הרשות הפלסטינית סיפק לילדים טיפול בריאות בסיסי, תמורת תשלום חודשי קטן. הנתונים האחרונים שהועמדו לרשותנו הראו שיפור קל בתזונה לעומת 2003 כאשר 3.4 אחוזים מהילדים הפלסטינים סבלו מתת-תזונה אקוטית ואילו 10.7 אחוזים סבלו מתת-תזונה כרונית.

 

התעללות בילדים אינה בעייה נפוצה. החוק אינו אוסר במפורש התעללות בילדים אך מעניש הורים שלא הגנו על ילדיהם מהתעללות. בתי המשפט ברשות הפלסטינית יכולים לתת לילדים הגנה במקרים של הזנחה או התעללות.

 

החוק קובע שאסור לבני 14 ומטה לעבוד. ניתן להעסיק בני 15 עד 18 בתנאים מוגבלים (ראה סעיף 6 ד'). לא קיימים בתי דין מיוחדים לנוער, אך שופטים מסויימים התמחו בתיקי נוער.

 

ארגונים בינלאומיים ומקומיים קידמו שירותי חינוך, בריאות ותרבות לילדים ואילו ארגונים אחרים התמחו בצורכיהם של ילדים נכים.

 

ארגוני טרור פלסטינים השתמשו בקטינים לביצוע מתקפות, להברחת נשק וכ"מגן אנושי". ב-29 באוגוסט עצר צה"ל פלסטיני בן 14 במחסום חווארה שליד שכם כאשר ניסה להבריח שלוש פצצות צינור.

 

סחר באדם

 

החוק הפלסטיני אינו אוסר סחר בבני אדם במפורש, אך לא היו דיווחים על סחר באנשים אל, מן ובתוך השטחים.

 

נכים

 

בשטחים אין חובת נגישות למקומות ציבוריים. קיימת אפלייה נגד פלסטינים נכים במרבית התחומים, כולל חינוך, תעסוקה, תחבורה ונגישות למבני ציבור. המכון לבריאות, התפתחות, מידע ומדיניות העריך כי 10 אחוזים מכ-29 אלף פלסטינים שנפצעו ב-5 השנים האחרונות יסבלו מנכות קבועה.

 

הטיפול בפלסטינים נכים היווה הבעייה. מוסדות מסויימים טיפלו בנכים, ואולם הם סבלו ממחסור בתקציב. סטיגמה חברתית ומימון בלתי מספיק גרמו לטיפול באיכות ירודה. הרשות הפלסטינית הסתמכה על ארגונים בלתי ממשלתיים לטיפול בבעלי נכות פיזית והעניקה טיפול ברמה ירודה לסובלים מנכות נפשית. בפברואר 2004 פרסם משרד הבריאות על סמך ייעוץ מארגון הבריאות העולמי אסטרטגיה לשירותי בריאות הנפש וקרא להגברת הטיפול בחולי נפש ושילובם בקהילה. במהלך השנה פעל משרד הבריאות בשיתוף פעולה הדוק עם ארגון הבריאות העולמי לניסוח אסטרטגיה בעלת חמש זרועות לפיתוח שירותי בריאות הנפש הציבוריים בגדה ובעזה.

 

פגיעות חברתיות אחרות ואפליה

 

לא קיימת אפלייה חוקית נגד הומוסקסואלים ולא היו דיווחים של פגיעה על רקע נטייה מינית. ואולם, המסורת התרבותית והדת דוחים את ההומוסקסואליות והפלסטינים טענו שהציבור ואנשי כוחות הביטחון הפלסטינים הטרידו, התעללו ולעתים עצרו הומוסקסואלים בשל נטייתם המינית.

 

סעיף 6 – זכויות העובד

 

א.         זכות ההתאגדות

 

החוק מתיר לעובדים להקים ולהצטרף לאיגודים לפי בחירתם בלי לקבל אישור מראש. במארס 2003 מימן ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) פרוייקט שביצעה הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ביר-זית להפצת חוק התעסוקה מ-2001 ולניסוח חוקי עזר. ביר-זית כינסה נציגי מעסיקים ואיגודי עובדים לדון בחוק התעסוקה והקבוצה פיתחה 28 חוקי עזר. כל התקנות אושרו בידי הרשות הפלסטינית בתקופה שבין 2004 לסוף השנה והתפרסמו ב"פלסטיניאן גאזט".

 

עובדים רשאים להקים איגודים מקצועיים בלי אישור הממשלה. שני האיגודים המקצועיים הפעילים ביותר הם "האיגוד הכללי לעובדים פלסטינים" ו"הפדרציה הכללית של איגודי עובדים פלסטינים" (PGFTU). הפדרציה חברה בהתאחדות בינלאומית לאיגודי עובדים חופשיים. שני האיגודים רשומים במשרד העבודה.

 

העובדים בירושלים רשאים להקים איגודים אך אינם רשאים להצטרף לאיגודים בגדה המערבית, אם כי הגבלה זו לא נאכפה. עובדים בעלי תעודת זהות ירושלמית יכולים להשתייך בו-זמנית לאיגודים בגדה המערבית ולהסתדרות העובדים הכללית.

 

פלסטינים שעבדו בישראל ובירושלים לפני 2000 היו חברים חלקיים בהסתדרות. אחוז אחד משכרם הופרש לארגון. החברות החלקית זיכתה אותם בזכויות מוגבלות. ההסתדרות וראשי האיגודים מהגדה נשאו ונתנו על הסכם ב-1995 להעברת מחצית מדמי החבר לפדרציה הפלסטינית, שלטענתה מגיעים לה 6.5 מיליון דולר (29.9 מיליון ₪). ואולם, פקיד פלסטיני אחד טען שההסתדרות חייבת לפלסטינים 2.2 מיליון דולר (10.1 מיליון ₪).

 

חוק התעסוקה מגדיר את זכות השביתה. על אנשים המתכוננים לשבות לתת לצד השני ולמשרד העבודה התראה בכתב שבועיים מראש ובה פירוט הסיבות לשביתה. (שביתות הפוגעות בשירותים לציבור דורשות הודעה של ארבעה שבועות מראש.) למעשה השובתים אינם מוגנים מפגיעה. איגודים שרוצים לשבות חייבים לקבל על עצמם בוררות מטעם משרד העבודה ועלולים לשאת עונשים אם ידחו את התוצאה.

 

ב.         הזכות להתארגנות ומשא ומתן קיבוצי

 

מרבית העובדים בשטחים הכבושים היו עצמאים או עבדו עבור משפחתם בלא תשלום. כ-35 אחוז עבדו בשכר. מרבית העובדים הללו הועסקו בידי סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים ובידי הרשות הפלסטינית. חוק התעסוקה קבע שבורר מטעם משרד העבודה יפתור סכסוכים. אם המשרד אינו מסוגל לפתור סכסוך ניתן להעביר אותו לוועדה מיוחדת ובסופו של דבר לבית משפט מיוחד. בהתאם לכך, זכות השביתה בפועל שנויה במחלוקת.

 

אין בשטחים אזורי עיבוד ייצוא, למרות שאזור התעשייה בעזה נהנה בעבר מסחר חופשי עם שווקים זרים.

 

ג.          איסור עבודות בכפייה או עבודות חובה

 

החוק קובע שעבודה היא זכות, חובה וכבוד וכי הרשות הפלסטינית תשתדל לספק עבודה לכל אדם המסוגל לעבוד. לדברי פקיד במשרד העבודה, הרשות הפלסטינית גם מפרשת את החוק כאיסור של עבודת כפייה או חובה. החוק גם קובע שאין לנצל ילדים ולאפשר להם לבצע עבודה העלולה להזיק לביטחונם, בריאותם או השכלתם.

 

ד.         איסור עבודת ילדים וגיל מינימום להעסקה

 

גיל המינימום להעסקה הוא 15 וישנם תנאים מיוחדים לעסקת נערים בני 15 עד 18. החוק אוסר על קטינים לעבוד בלילה, לעבוד עבודה קשה ולנסוע הרחק מבתיהם. ואולם, ילדים רבים מתחת לגיל המינימום עבדו בחוות וחנויות של משפחותיהם, כרוכלים ברחוב ובמפעלי ייצור קטנים. נציגי משרדי העבודה והסעד של הרשות הפלסטינית טענו שילדים פלסטינים שעבדו ביישובים יהודיים סבלו מבעיות ביטחון, ניצול והטרדה כיוון שלא קיים חוק שיפקח ויגן על ילדים עובדים. פקידים טענו שילדים פלסטינים נכנסו באופן בלתי חוקי לתחומי הקו הירוק ושם נחשפו לניצול.

 

שיעור הנשירה הגבוה מבתי הספר התיכון (ראה סעיף 5) רימז על שיעור גבוה של העסקת ילדים. נכון לספטמבר, פעלו רק 10 מפקחי עבודת ילדים מטעם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה.

 

ארגון העבודה הבינלאומי ויוניצ"ף שיתפו פעולה עם הרשות הפלסטינית לפיתוח יכולתה להגן על זכויות הילדים. נציגי יוניצ"ף דיווח שהיא קידמה חינוך בפרוייקטים המיועדים לגישות ולמעשים של מטפלים וילדים. הרשות הפלסטינים חתומה על הסכם עם ארגון העבודה המאפשר הפעלת "התוכנית הבינלאומית לחיסול עבודת ילדים" בגדה ובעזה, ואולם, לא דווח על פעילות במסגרת התוכנית במהלך השנה.

 

ה.         תנאי עבודה סבירים

 

לא קיים שכר מינימום. לפני 2000 סיפק השכר הממוצע של עובדים במשרה מלאה תנאי מחייה סבירים, ואולם, רמת המחייה ירדה מאוד במהלך חמש השנים שעברו.

 

שבוע העבודה הרגיל הוא בין 45 ל-48 שעות, אך חוקי שעות מקסימום לא נאכפו ביעילות. הרשות הפלסטינית חגגה את החגים הדתיים אך הם לא שולבו רשמית בחוקי התעסוקה. למרות שלא חלה על מעסיקים חובה לשחרר נוצרים מהעבודה בימי ראשון, הם נדרשים לאפשר לנוצרים ללכת לכנסייה בימי ראשון אם הם חפצים בכך. במוסדות מסויימים מאפשרים המעסיקים לנוצרים שלא לעבוד ביום ראשון במקום ביום ששי.

 

משרד העבודה של הרשות הפלסטינית היה אחראי לתקני בטיחות, אך יכולת האכיפה שלו הייתה מוגבלת. המשרד טען שבתי חרושת ומקומות עבודה חדשים עמדו בתקני בטיחות וגהות בינלאומיים, בניגוד למקומות עבודה ותיקים. פלסטינים שעובדים בישראל חייבים לשלם למוסד לביטוח לאומי והם זוכים בהטבות מוגבלות.